תל השומר ריזורט אנד ספא

הזמן עובר, ואנחנו כבר במחצית השנייה של ההריון. מיכל כבר רשמה אותנו לקורס הכנה ללידה שיתחיל בעוד כחודש וחצי, ועכשיו אנחנו מתחילים לגשש לגבי בתי החולים ומחלקות היולדות, כדי לבחור היכן מיכל תלד. כבר לפני ההריון מיכל אמרה שהיא רוצה ללדת בבית החולים בילינסון, מכיוון שמחלקת היולדות שם חדשה יחסית, וכי היא יודעת שהצוות הרפואי שם ברמה גבוהה מאוד.

אבל זה היה לפני שנכנס המושג החדש ושובר השוויון בבחירת בית החולים: מלונית. אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שמעתי בפעם הראשונה את המילה מלונית, ישר חשבתי על איזה מוטל נידח באמצע ארצות הברית, שיכול להיות אחלה סט לסרט אימה. האסוציאציה השנייה שקפצה לי לראש היא מלונה.

אבל מה אני מבין. היום מלונית היא בעצם מחלקת העסקים של תעשיית הלידה. הרעיון שעומד מאחורי הכל הוא פשוט, ואף מעולה: אחרי הלידה, במידה והכל התנהל בצורה תקינה, היולדת מועברת ביחד עם בעלה והרך הנולד למתקן יוקרתי, מעין בית מלון, שנבנה במיוחד ונמצא בצמוד למחלקת היולדות.

מלונית או מחלקת יולדות?

המשפחה מאוכסנת בחדר מאובזר ומפנק, והבעל סוף סוף יכול לישון לצידה של אשתו שזה עתה ילדה, שלא כמו במחלקת היולדות. ההורים מקבלים הדרכות מעמיקות בנוגע להנקה, איך עושים לתינוק מקלחת בטוחה, איזה תחליפי חלב מומלצים ועוד המון טיפים ועצות שרק יעזרו להורים חדשים לצלוח את השבועות הראשונים בצורה בטוחה יותר.

אחותי, אחרי שילדה, עברה מיד עם בעלה והתינוקת הפיצפוקונת שלה למלונית באיכילוב. היא סיפרה שהיא בירכה על הרגע שהיא החליטה לקחת את המלונית, שהיא קיבלה שם עזרה והדרכה שהיא לא הייתה מקבלת בשום מקום אחר ושזה משהו שהוא כמעט בגדר חובה. אז מיכל התוודעה לרעיון המלונית, והתלהבה. יוזמת בילינסון נשכחה כלא הייתה.

רעיון מעולה, שירות חלומי, תמורה מלאה תמורת הכסף, מה רע? אלו בדיוק השאלות שמיכל שאלה כאשר השבוע התארחנו אצל זוג חברים שזה עתה נולדה להם בת מקסימה. את התשובות לשאלות היטיב חבר שלנו לספק, והוא עלה על הנקודה המעצבנת ביותר שבעצם משתלטת כמעט על כל חלקה בחיינו כצרכנים: כל דבר שפעם היה בחינם, היום עולה כסף, והרבה.

הרי מה תפקידה של מחלקת יולדות בבית החולים, אם לא ללוות, לסייע ולהדריך את ההורים הטריים בכל הנוגע לצרכיו של התינוק? החברים שלנו, שלא נרשמו למלונית והסתפקו במחלקת יולדות רגילה, סיפרו לנו שהם היו צריכים ממש להיות נודניקים ולהרגיש לא נעים בכך שביקשו מצוות המחלקה הדרכת הנקה או עזרה באופן ביצוע המקלחת הראשונה.

"כל מה שפעם היה ברירת המחדל, כחלק בלתי נפרד מהמהות של מחלקת יולדות, היום נעשה כאילו עושים לנו טובה", הם סיפרו לנו. "זה כאילו השירות הטוב הפך לנחלתם של בעלי היכולת בלבד, כי רק במלוניות אתה מקבל את מה שמחלקת היולדות צריכה לספק לך, ועל זה בתי החולים מקבלים כספים מהמדינה עבור כל יולדת". אבל עם כל דיבורי הצדק החברתי שרצו שם בסלון, אני מודה שהמחירים המטורפים שהמלוניות האלו גובות זה מה ששבר אותי.

במלונית הבעל יכול לישון בחדר ומקבלים הדרכה על הנקה ועל המקלחת הראשונה לתינוק

העם – דורש – צוות רפואי

אני התמלאתי בחמת זעם על כך שהנה, שוב סוחטים מאיתנו כסף סתם. אז מתוקף היותי שר האוצר בבית משפחת כהן, ניסיתי, בעדינות, לשכנע את מיכל לחשוב על כל העסק מחדש. פתאום נהייתי שגריר של כבוד של בית החולים בילינסון, שם אין מלונית. "מאמי, השיקול של בחירת בית חולים צריך לערב את כל הגורמים", אמרתי לה בדיפלומטיות. "הקרבה לבית, איכות המתקנים, ואיכות הצוות הרפואי", הוספתי, וציינתי ש"במקרה" על כל אלו עונה בית החולים בילינסון.

כשחזרנו מהביקור אצל החברים נכנסתי ליו טיוב ושלפתי משם סרטון ביקורת שחברת מטרנה עשתה על מחלקת היולדות בבילינסון. הושבתי את מיכל מול המחשב, והחושים העיתונאיים שלי עבדו היטב. תיבלתי את הקטע ב"תראי, חדש שם", ו"האחות הזאת נראית מאוד נחמדה". אגב, אם מישהו מבילינסון קורא את השורות האלו, את הכסף אפשר להעביר בהעברה בנקאית, ואני גם מקבל צ'קים דחויים. שתדעו.

אז מיכל עדיין לא החליטה, ואנחנו בקרוב נתחיל לעשות סיורים בבתי החולים. הרי בסוף מה שהיא תרצה זה מה שיהיה. כן מלונית, לא מלונית, לתחושה הטובה ולנוחות שלה אין מחיר, ואנחנו נלך לאן שהיא תבחר.

הרגע שבו הרגשתי אותה בפעם הראשונה

את זה אני לא אשכח אף פעם. 18 בספטמבר 2011, 01:45 בלילה. חזרתי מהעבודה, וכהרגלי ניגשתי בשקט לבטן של מיכל כדי לראות מה העניינים. אחרי כמה ליטופים קטנים זה קרה. פתאום הרגשתי גוש קטנצ'יק שכאילו משך את היד שלי כמו מגנט. "יואו! היא זזה! את הרגשת את זה?!", שאלתי את מיכל, שהייתה חצי רדומה.

בהמשך הצמדתי את האוזן שלי לבטן וממש הרגשתי כאילו היא מדברת אלי. את מה שהיד הרגישה עכשיו הרגשתי על הלחי שלי, מעין בעיטות רכות כאלה. "זה קורא בכל פעם כשאתה חוזר הביתה, היא מרגישה את זה", מיכל מלמלה. חייכתי ולחשתי לבטן: "אבא בא הביתה".