תלמידות טובות

אושר צרוף ממלא אותי כשאני נתקלת בנערות מרדניות. גם נערים נון קונפורמיסטים משמחים אותי, אבל יש משהו בנערות שמצפצפות על הנורמות שמרגש אותי ממש. אולי מפני שעם יד על הלב – לא באמת הייתי כזאת. לצבוע את השיער בכמה צבעים דביליים זו מרדנות? להתלבש באופן שמזעזע את אימא שלך זו פריצת גבולות? מה, סיגריות? ג'וינטים? די, זה בולשיט. פיהוק. כולן עשו את זה. גם סבתא שלי חתכה משיעורים לים. הנערות המרדניות שעליהן אני מדברת לא מדקלמות ססמאות שקופירייטר של קוקה קולה הכתיב להן על קוּליות ולא מחפשות להרתיע את אבא עם הטוורקינג של מיילי סיירוס. הן מפרות את החקיקה הלא כתובה של קבוצה הרבה יותר חזקה מהמורים ומההורים שלהן – בני גילן. הבעיה היא שבמקרים רבים מדי לא שמים לב לחתרנות הנפלאה הגלומה בדרך שבה הן חושבות ומתנהגות.

כבר כמה שנים אני מגיעה לתיכונים כדי להרצות על דימויים של נשים וגברים בתקשורת. למדתי להתעכב בסיום ההרצאה, כי הן תמיד באות – קבוצת נערות שרוצות עוד כמה דקות להעיר, להתייעץ או לשאול. בעבר זה היה מתסכל אותי. למה הן באות עכשיו ובמהלך ההרצאה נותנות לבנים להשתלט על השיחה? אבל עם הזמן הפנמתי שזו מעין אמירה: "ועכשיו, כשסיימנו לפשט עבורם את הדברים, בואי נדבר רגע באמת, קצת יותר לעומק". גם הפעם – בתיכון המקיף והדומה להפליא לאינספור תיכונים אחרים שביקרתי בהם – התעכבתי באיסוף החפצים שלי, מתוך ידיעה ברורה שהן יגיעו, ואכן "חוליית השמיניסטיות" עוצרת אותי ליד השער.

הן אמורות להגיש עבודת גמר ובחרו לבדוק את השפעת הפורנו על מעמד האישה. לא, הן לא חנוניות שבילו את אחר הצהריים בקריאת מאמרים של גלוריה סטיינם ובהאזנה לנאומים של מרב מיכאלי. הן פשוט זיהו משהו לא תקין בתמונה שראו סביבן: הבנים תקועים עם הראש בסמארטפון על עוד סרטון של "נערות קולג' מתפרעות", החברות שלהן מכוונות תאורה ומעמיקות מחשוף לפני שהן מצטלמות לעוד סשן ציצים־תחת, שיעלה לפייסבוק ויזכה לכמות מסחרית של לייקים והמחמאה האולטימטיבית -"הייתי עושה אותך". משהו בזה נראה להן לא הגיוני, ודאי כשניסו לקשור בין זה לבין הרצון לאהוב ולהיות נאהבת. אז הן החליטו לחפש תשובה.

התשובה ממשרד החינוך הייתה שלילית. נושא העבודה נפסל. "אסור לקטינות לשאול נערים אם הם צפו בסרטים פורנוגרפיים", הסבירו להן. מישהו שם נבהל מהמילה "פורנו" ולא שם לב להקשר. הרי משרד החינוך עצמו שואל תלמידים בסקרים שהוא עורך אם התנסו בסמים, חוו אלימות ואלוהים אדירים, תשבו כי זה יפיל אתכם מהרגליים – צפו בסרטים פורנוגרפיים. בסקרים האלה, מן הסתם, התברר שנערים ונערות לא רק צפו בפורנו, הם גם אשכרה דיברו על זה; אבל כל עוד זה לא נעשה במסגרת חינוכית ובהקשר ביקורתי, אפשר להפגין זעזוע חלול ולהסתפק בלצקצק על הידרדרות הנוער. איזו בדיחה. "אז מה לעשות?", שאלו אותי השמיניסטיות.

הפניתי אותן לכמה סרטים דוקומנטריים מעניינים ולטקסטים שנראה לי שלא צריך להיות אקדמאית כדי להבין, ולצערי לא יכולתי לעשות עוד הרבה, חוץ מלצחוק איתן על הגישה המטופשת של המערכת ולספר להן על עדי, שמיניסטית אחרת שגרה כמה עשרות ק"מ מהן.

עדי, כמו שאר חברותיה לכיתה, התבקשה במסגרת קבלת ציון הגמר בספורט להכין "תרגיל בתנועה עם חפץ". הבנים בכיתה התבקשו לרוץ חמישה ק"מ. מה לעשות שעדי כנראה לא מצטיינת במוטוריקה אמנותית במיוחד, אבל סבולת לב ריאה ושרירי רגליים דווקא יש לה. היא ביקשה להיבחן בריצה ולא בענטוז. בקשתה נדחתה. כאקט מחאה יצרה כוריאוגרפיה ממיטב קולקציית התנועות של מועדוני הפוסיקט לשיר "You Can Leave Your Hat On" של ג'ו קוקר. ביום המבחן, חוששת ומשועשעת בו זמנית, היא ניגשה בטייץ קטנטן ובבגד גוף לאולם הספורט, ערה לבנים שמציצים מהחלונות כדי לראות את חברותיהם לכיתה מחלטרות נענוע לצורכי חינוך ואוחזות במקל או בכיסא. כשהמוזיקה החלה היא פצחה בשורת התפתלויות וזחילות על הרצפה, הנפות רגל וסיבובי מותניים. החפץ הנבחר היה כובע, שכיכב באקט הסיום כשהניחה אותו תוך קריצה על ברכיה של אחת הבוחנות.

"לפחות היא השאירה לך טיפ?". שאלתי אותה. "לא", היא צחקה, "אבל הייתי בטוחה שהתרגיל ייפסל כי הוא היה כל כך לא חינוכי". הוא לא נפסל, היא קיבלה 84. משרד החינוך לא יודע לזהות מרדנות גם אם היא מניחה עליו כובע על הברך, אבל כל עוד עדי לא ביקשה לשאול משהו ביקורתי על פורנו אלא רק הדגימה אותו – היא ילדה טובה.