תירגעי: הטור של נטלי עטיה
נטלי עטיה מנסה להיות המצפן של עצמה ביבשת הריטלין האימתנית, אליה נשלחו ילדיה על ידי מערכת החינוך והצליחה למצוא את הדרך החוצה. אתם תחליטו אם לנסות את זה בבית
את חייבת לתת לו ריטלין.
אחרי ששומעים את המשפט "את חייבת לתת לו ריטלין מגיל 8 ועד 14", כל מה שבא לי להשיב בחזרה לדמות הסמכותית שמולי, המכונה יועצת/מורה זה – "באימא שלך".
לפעמים אני מודה לאל, שלמרות כל מה שעברתי עם בן ה-14 ובן ה-17 ובעיקר בשנים בהן היינו רק שלושתנו לבד מול כל העולם, עדיין נשארו לי שיערות על הראש. זו ברכה או אולי נס משמים.
ועדות פדגוגיות, שיחות קבוצתיות/ אישיות עם היועצת, עם הפסיכולוגית החינוכית, עם המחנכת, עם המזכירה, עם המנהלת ואב הבית. כולם הושיבו אותי על כיסא שקטן מדי לגופי והכריחו אותי בפאסיביות אגרסיבית לתת לבניי ריטלין.
אבל אני, אפילו חיסונים לא נתתי להם. במבט שלי על החיים כמה שפחות כימיקלים – יותר טוב. גם LSD ואקסטזי התחילו כתרופות עם מרשם והיום נמכרות מתחת לשולחן ומוגדרות כסמים לא חוקיים ומסוכנים.
אז נכון שהאבחונים הראו מעל לכל ספק כי יש סיכוי גבוה להפרעות קשב וריכוז, ואני יודעת שיש אנשים שהריטלין הציל את חייהם, לדבריהם, מדימוי עצמי נמוך והביא אותם להצלחה, ובכל זאת אני עדיין רוצה להאמין שכמו כל בעיה פיסית, מקורה בבעיה נפשית/ רגשית עמוקה יותר, וישנן דרכי טיפול טובות גם אם איטיות יותר, הדורשות התמדה אך מעל הכל, קבלה של הילד בדיוק כפי שהוא נולד. גם זו אחרי הכל אופציה ראויה, לא?
הוזמנתי לשיחה עם המורה להוראה מתקנת שעובדת עם בן ה-14 בחטיבת הביניים בה הוא לומד:
״נו, נטלי, נעים להכיר ולא על המרקע".
כיחכחתי בגרוני… ״כן, תמיד נעים להכיר".
"אז מה עם ריטלין לילד?".
שותקת. בוחרת לתת לה לדבר למרות שאני כבר מכירה את הטקסט בע״פ.
״אני חושבת שזה ממש יעזור לחמוד הזה. הוא כל כך אינטליגנט וחכם ורגיש (תמיד אותו טקסט) אבל מסורבל עם הקלמר והספרים. שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מכריחה אותך לתת לו ריטלין, אני פשוט אומרת לך לתת לו".
״רק שאהיה בטוחה, את מורה להוראה מתקנת, נכון ?".
״כן, בוודאי".
״ואת מלמדת את הבן שלי איך לגשת לעולם הלימוד, נכון?".
״עד עכשיו אמת".
״אז למה שלא תעזרי לו לגשת לקרוא מבחן, לדעת איך להיעזר בצורה נכונה בספר/ מילון/ מחברת? מה דעתך פשוט ללמד אותו את מה שאת מתמחה בו – 'אסטרטגיות למידה"', ובשאר הזמן נקבל אותו כמו שהוא, כמו שאלוהים יצר אותו?".
״אמממ כן נכון את צודקת… אבל מה עם ריטלין? לא שאני חלילה לוחצת…".
והנה, בכל זאת, לפני כמה שנים נשברתי מעמדתי הטבעית חובקת העצים והסכמתי להעמיס על גופם ילקוט וריטלין גם יחד.
ביום השני קיבלתי טלפון מבן ה-14 (שהיה אז רק בן 10) ״אימאאא״ .
"נני, נו איך אתה מרגיש?".
"טוב אמא, ממש מעולה, חוץ מזה שהמורה אמרה לי שהלסת זזה לי לצדדים ואני קצת לא משחרר אותה כמו כלב פיטבול… חחחח… והלב דופק חזק ווואווו אימא!".
הילד הקטן שלי נשמע כאילו הוא התקשר מטלפון של חבר באמצע מסיבת טבע בגולן.
A photo posted by Nataly Attiya Schimmel (@natalyattiya) on
נתנו לזה 3 שבועות שבהם הוא היה נבול, סחוט, רזה ורובוטי, בשביל שאבין שאופס, זה לא עושה טוב לילד, לפחות לא בבית ספרי. את הקולות שבתוכי שרצו להכריז על ניצחון הטבעי מול הכימי השתקתי, וניסינו זן אחר של כימיקלים. גם הזן השני לא הרחיק אותנו ממסיבות הטבע, אלא שהפעם הן הצפינו לסוריה.
וכך חזרו בניי ללמוד בבתי הספר שלהם בכיתות ה"פיצפונייות" שלהם, יחד עם עוד 40 תלמידים פיצפוניים שלא תופסים נפח, עם מורות ללא קול ושיעורי בית מעטים, שהזמן שלוקח להכין אותם קרוב לקפיצה למאדים וחזרה.
עד שבאורח פלא ובמזל גדול (מזל שהיתה לי האפשרות הכלכלית) העברתי את בני בן ה-17 מתיכון עירוני ל״אנקורי", שם הכיתות באמת פיצפוניות, למורה יש קול בעל נוכחות ודיקציה, ואין שיעורי בית כי הכל נעשה בכיתה (שיטת החינוך הרגילה בדנמרק וארצות הצפון האירופי, שם רמת החינוך הגבוהה ביותר בעולם) והנה עוד נס והפעם גדול אף יותר: מציונים שגירדו את ה-7-8 הוא הפך למצטיין השכבה. הריטלין לעומת זאת נשאר בחוץ.
אז אולי בכל זאת יש אופציה אחרת?
תשובה ברורה אין לי. אני לא רופאה ולא חוקרת כימיה אני רק אדם ואימא עם תפיסות עולם כאלה ואחרות. אני מודעת לכך שרק בגלל שבן ה-17 מצליח ללא ריטלין, לא מבטיח שגם בן ה-14 יצליח. אבל דווקא עם האחרון, אני מתכוונת לעשות ניסיון אחרון נוסף עם זן חדש של ריטלין, עליו סיפרו לי שיצא טרי על המדף ורק בשביל הסיכוי שאם יש באמת דרך טובה לדאוג לרווחת חייהם של בניי – אני אלך בה אוחזת בכל יד ג׳מוס ענק שעובר אותי בראש וחצי.
לאתר של נטלי: