אושרי כהן: "המקצוע הזה הוא קסם"

אושרי כהן בצילומי קמפיין מאניה ג'ינס | צילום: שי יחזקאל
אושרי כהן בצילומי קמפיין מאניה ג'ינס | צילום: שי יחזקאל

מאז פרץ לתודעה בסרט "הכוכבים של שלומי" הפך אושרי כהן לסטאר. רגע לפני הסרט החדש אפשר לראות אותו מככב כפרזנטור של מאניה ג'ינס ובמחזמר החדש "בילי אליוט"

88 שיתופים | 132 צפיות

 

אולי טוני אליוט, אחיו של בילי הרקדן, במחזמר "בילי אליוט", אטם את לבו מול כיסופי הנפש של אחיו הצעיר המבקש לרקוד בלט בסביבה מאצ'ואיסטית שבה הגברים עובדים במכרות, אבל אושרי כהן, שמגלם את טוני במחזמר האנגלי שובר הקופות שגויר ויעלה בסינרמה בתחילת יוני, יודע משהו על רצון הלב ללכת בתלם אחר, להגשים את עצמך גם אם הסביבה לא מבינה ולא מקבלת.

כהן גדל באשדוד. אצלו בשכונה היו יורדים אחר הצהריים למטה לשחק כדורגל. ללכת לחוג דרמה במתנ"ס זה לא משהו שהיה עובר בשתיקה וודאי שלא היה זוכה לפרגון. אז מה עשה כהן בן ה־10 שלא רצה לוותר על המשחק? הסתיר את העובדה הזו, בדיוק כמו שבילי אליוט הסתיר את העובדה שהוא הולך לחוג בלט, שהפך בסוף לכל עולמו.

מתוך המחזמר "בילי אליוט" | צילום: יח"צ
מתוך המחזמר "בילי אליוט" | צילום: יח"צ

דרך חיים

"למזלי, בשנות ה־80, לא היה טלפון נייד ולא וואטסאפ, אז היה קשה יותר להפעיל מעקב איפה אני כשאני לא בשכונה עם כולם", מספר כהן. "להיות ילד זה קשה. זה דורש ממך להיות כמו כולם. משחק זה לא משהו שהיה מקובל איפה שגדלתי. אינסטינקטיבית ידעתי שלא כדאי לספר לחברים. שמרתי את זה בסוד עד גיל 16־17, שאז התחלתי לעשות סרטים וכבר אי אפשר היה להסתיר את זה. למזלי, אהבתי גם כדורגל, אז מצאתי זמן לשחק עם כולם. הפער בין הדברים היה אדיר. בכדורגל יש משהו יותר מוחצן – אתה צועק, אתה אלים קצת. בחוג לתיאטרון אתה פתאום מישהו אחר, מתחבר לצדדים רגישים, עובד על דמיון ומדבר על רגשות. כמו המורה לבלט של בילי, גברת וילקינסון, גם לי הייתה מורה לדרמה שהאמינה בי, גילת. כשהייתי בן 12 היא סיפרה לי שיש אודישנים בתיאטרון בית לסין לתפקיד הראשי במחזה "ספר הג'ונגל". הלכתי והתקבלתי לשחק את מוגלי. אפשר להגיד שהמקצוע בחר בי עוד לפני שהחלטתי שאני שחקן. וזהו, כבר הייתי בתוך זה".

אחיו של בילי אליוט ואביו, כורים בעיירה אנגלית, לא יודעים את נפשם מול הילד העדין והרגיש שרוצה לרקוד. איך ההורים שלך הגיבו לנטיות האמנותיות שלך?

"זכיתי לכך שההורים שלי היו בעד. הם היו גאים בי ועודדו אותי להתמיד. הם שמחו בבחירה שלי. אבא שלי אפילו הסיע אותי להצגות בכל הארץ. גם כשגדלתי והודעתי להם שזה מה שאני רוצה לעשות, הם לא נבהלו. הם הבינו כמוני שמשחק זה לא רק מקצוע, זו דרך חיים. סליחה על השמאלץ", הוא מחייך וממשיך. "להיות שחקן זה להתבונן ולהיות סקרן. להיות כל הזמן בתנועה. הדיאלוג עם העולם הוא נורא כיפי. אני כל הזמן מתבונן על העולם, על אנשים ולוקח מהם משהו – התנהגות, חיתוך דיבור, מהלכים נפשיים, איזשהו אלמנט שמשמש אותי אחר כך. כל אדם צריך להתנהל ככה, אבל לי זה קריטי לארגז הכלים".

יש תחושה שהמחזה, שנטוע בתחילת שנות ה־80 בעיירת ספר אנגלית ובתקופה שמרנית יותר ומסורתית, דווקא כן רלוונטי לנו היום.

"אנחנו משתדלים שהביקורת תבוא מהצופים, אבל נכון, אף שלכאורה אנחנו מספרים סיפור שקורה בזמן אחר ובמקום מרוחק, הוא עדיין קרוב אלינו. כשטוני לא רוצה שאחיו ירקוד זה בא מהפחד שאחיו יקבל תווית של הומו או של קוקסינל. הוא רוצה להציל אותו מנידוי חברתי. גם החברה שלנו עדיין מקובעת. גם פה, בישראל, יש דברים שנחשבים לפחות מקובלים. קחי את האמנות כדוגמה. אמן ואמנות נמצאים במקום האחרון. זה נחשב שולי ולא חשוב. אנחנו בכזו מערבולת ביטחונית שקשה לנו להוציא את הראש מעל המים ולתת מקום לאמנות. בסוף המחזה, כשבילי מתקבל לבלט האנגלי המלכותי, הוא הופך לגאוות העיירה. ההצלחה שלו זו ההצלחה של כולם. אני רוצה שתעבור התחושה שיש מקום להכל, שבסופו של דבר, כשאדם מגשים את עצמו, זה טוב לכולם".

מתוך המחזמר "בילי אליוט" | צילום: יח"צ
מתוך המחזמר "בילי אליוט" | צילום: יח"צ

רוקנ'רלי, בועט ודרמטי

כהן (31) הפך בשנים האחרונות לשחקן מוביל. הוא פרץ לתודעה שלנו כנער תמים עם עיניים גדולות בסרט המצוין וצובט הלב "הכוכבים של שלומי", שבו שיחק דמות ראשית והחזיק על כתפיו בהצלחה את הסרט כולו. הוא צוחק כשאני אומרת לו שהוא "כמעט איבגי" במובן הזה שכבר כמעט ואין סדרה או סרט שהוא לא מלוהק אליהם, אבל מבין על מה אני מדברת. רק בשנה האחרונה שיחק בסדרה "ג'וני ואבירי הגליל", קטף תפקיד בסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "הומלנד", והחל לשמש פרזנטור של מותג הבגדים לגבר מאניה ג'ינס. בקיץ יצא סרט קולנוע חדש בכיכובו "ארבע על ארבע" של הבמאי שי כנות, על מסע מהסוג שמשנה את תפיסת עולמו של אדם מקצה אל קצה. עוז זהבי, הפרטנר מ"ג'וני" ממשיך איתו בסרט הזה ואליהם מצטרפים שלומי קוריאט והקומיקאי אבי דנגור.

איך היה על הסט של "הומלנד"?

"אהבתי את תדר העבודה שם. יש קדושת סט. אין שני שחקנים שעובדים על סצנה ותוך כדי כך מאפרת נכנסת ומתחילה לאפר, אין את איש התאורה שבדיוק באותו הרגע מכוון עליך פנס. לא יקרה שתהיה חזרה ואנשים אחרים יפטפטו ויפריעו לעבודה. הם מבינים שאתה מנסה לעשות עם הפרטנר משהו רגשי. זה דבר שהייתי שמח אם היו מאמצים בארץ".

מה עם תיאטרון, הפסקת לעשות?

"אני לא עושה תיאטרון רפרטוארי כבר כמה שנים. זו החלטה שלקחתי. המשחק בתיאטרון הופך לדבר יומיומי ומקבע – כמו ללכת למשרד ולחזור מהמשרד. אחרי כך וכך הצגות זה הופך לסוג של שגרה, למשהו טכני. זה כאב לי נורא, כי המקצוע הזה הוא קסם, לא עבודה. אני מתרגש כמו ילד כשאני רואה שחקן שעושה תפקיד טוב. זה גדול מהחיים. כשאתה נמצא בהצגה שרצה 200 ו־250 פעם, זה לא בריא. זה לסחוט את הלימון. כשהסכמתי להשתתף במחזמר הזה, הייתה חשובה לי הידיעה שההצגה תרוץ כמה חודשים וזהו. אתה נותן את הכל ומסיים לפני השחיקה".

מתוך קטלוג מאניה ג'ינס קיץ 2017 | צילום: שי יחזקאל
מתוך קטלוג מאניה ג'ינס קיץ 2017 | צילום: שי יחזקאל

מקובל לחשוב ששחקן מצליח מפסיק בשלב כלשהו לעשות פסטיגלים או מחזות זמר.

"בעיניי, מחזמר טוב הוא תיאטרון במיטבו. כשמחזמר כתוב טוב, אז שירים וריקודים רק מוסיפים לסיפור. כשהמחזמר לא טוב, הריקודים והשירים הופכים אותו לבידורי בלבד. אני בוחר פרויקטים לפי התוכן ולא לפי ההגדרה. אם אני מזדהה עם הסיפור ומרגיש שאני אהפוך לשחקן טוב יותר בזכותו, אני לוקח את זה בשתי הידיים. האמת שעד היום לא עשיתי מחזות זמר, כי מה שהגיע אליי לא נראה לי מספיק טוב. לעומת זאת, בילי אליוט נורא רוקנ'רולי, בועט ודרמטי".

הניחו לי לנפשי

כהן נמצא כבר שלוש שנים בזוגיות עם אריאל, סטודנטית לתקשורת בת 23. הוא קצת מצטער על ריאיון שנתן בעבר ושם הודיע בדרמטיות שאינו מעוניין בילדים. "אני עדיין בדיאלוג עם הנושא", הוא אומר בכנות. "אני נמצא באותו מצב רגשי שעדיין לא מוכן לילדים, והאקסיומה שבן אדם חייב להביא ילדים, לא מקובלת עליי".

ההורים מורטים שערות?

"ההורים נותנים לי שקט מחשבתי ורגשי. אין להם ברירה. הם למדו להכיר אותי ולדעת שלא כדאי להיכנס לפינות האלה. הם הבינו מהר מאוד שהם יקבלו יותר אהבה אם יניחו לי לנפשי במקומות שבהם אני רוצה שיניחו לי לנפשי".

אושרי כהן | צילום: עופר אמיר
אושרי כהן | צילום: עופר אמיר

לאחר שיחה איתך, שבה אני נוכחת כמה אתה לוקח את המשחק ברצינות. ואף קורא לו 'אמנות קדושה', איך ההשתתפות שלך ב'הישרדות' מתיישבת עם זה?

"זו הייתה חוויה עמוקה שאני לא מצטער שלקחתי בה חלק. חוויית ההישרדות נורא סקרנה אותי. מביאים אותך למצב הישרדותי־קיומי שתודה לאל בחיים לא הגעתי אליו. אתה לא אוכל כמה ימים, אז נכון שההפקה לא תיתן לך למות מרעב, אבל כן לקחו אותנו הכי רחוק שאפשר עם זה, ושם אתה לומד מה היית עושה כדי לשרוד ומה לא היית עושה. כשהייתי מאוד רעב, אמרתי לעצמי שלא מעניין אותי המשחק יותר, אלא להצליח לשרוד את זה, לאכול. אתה פתאום מבין את האנשים בשוליים, שהחברה אומרת להם שאסור לגנוב, שאסור לקחת ממישהו אחר, והם בכל זאת עושים מה שצריך כדי לשרוד. היום אני יודע שאם היו דוחקים אותי למקום הזה, גם אני הייתי עושה בדיוק את מה שצריך כדי לשרוד. זה יצר אצלי הזדהות וחמלה כלפי חלשים. החלק הקשה הוא שמשדרים את זה אחר כך. אבל זה המחיר על חוויה כזו".

בילי אליוט יוצג בחודשים יוני-יולי בסיטי הול, סינמה סיטי רמת השרון 

פורסם במגזין "אטמוספירה"