תוכנית ההתנתקות
גם האמא הכי חרדתית בעולם חייבת לדעת להרפות. אם השנה לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לגזור את חבל הטבור
טלפון קצר מאחותי זורק אותי שבע שנים אחורה. היא מספרת לי שביקרה חברה שילדה והחברה, כהגדרתה, "על הפנים".
"למה על הפנים?", אני שואלת ותוך כדי מפרידה בין יואב להלל ושולחת את נעמה לסדר את התיק למחר. שבע בערב היא לא שעה נוחה במחוזותינו.
"היא מתה מפחד", אומרת אחותי. "כל דבר נורא מפחיד אותה. היא ממש לחוצה, ואני לא מכירה אותה ככה".
"היא מיניקה?", אני שואלת.
"כן", אומרת אחותי, ואני, בקול של ידענית, אומרת לה שתגיד לחברה שלה שלא תדאג, שחצי מהפחדים שהיא מרגישה הם הורמונליים. אחותי שואלת אם אוכל לשלוח לחברה שלה כמה טורים ישנים שכתבתי, על התקופה שלאחר הלידה. הסכמתי, מה הבעיה, ופתאום חשבתי שאף פעם לא כתבתי טור על חרדות.
ולא סתם. הנושא שאולי הכי מעסיק אותי בשנים האחרונות הוא חרדות. ודווקא עליהן אני לא כותבת. נכון שהן מופיעות להן פה ושם, כאורחות לא קרואות לכמה שורות, אבל לשבת ולתקוף את הנושא חזיתית? אף פעם לא חשבתי. אולי אף פעם לא העזתי. אז הנה: אחת שתיים ניסיון! מפלצת החרדה – עכשיו נתמודד ראש בראש.
נולדה לי חרדה
הלידה של נעמה תפסה אותי לא מוכנה. היא הגיעה שבועיים מוקדם מדי, בעקבות נפילה חזיתית על הבטן, ונעמה נולדה בניתוח חירום. קטנה, צהובה, כמעט בלי אוויר. יום שלם לא נתנו לי לגעת בה ובלילה חיברו אותה לכל מיני מכשירים מפחידים בפגיה, והקיזו ממנה והחדירו אליה ועוד כל מיני דברים שלא הייתי מסוגלת לראות.
בשתיים בלילה עזבתי אותה על מגש מתכת קר באור הניאון של הפגייה. לא הייתי מסוגלת לראות אותה ככה ובקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. כשגררתי את עצמי בחזרה למחלקת היולדות הרגשתי כאילו בגדתי.
ובאמת בגדתי. בשש בבוקר התעוררתי והבנתי שהשארתי את הבת שלי לבד. קראתי לאחות, ביקשתי ממנה לנתק ממני את כל מה שהיה מחובר אליי, והלכתי, יותר נכון זחלתי, למקלחת. בשש וחצי בבוקר הייתי חזרה בשליטה. הלכתי לתינוקייה, החזקתי את הבת שלי בידיים ואמרתי לה ולעצמי שלעולם לא אעזוב אותה שוב. מה שעוד לא עזב, הפעם אותנו, היתה החרדה. לא הבנתי את זה אז, אבל נעמה נולדה בחרדה, והחרדה הזו ליוותה אותנו במשך שנים ארוכות.
החרדה כחוויה מעצבת
והייתי האמא הכי חרדתית בעולם. רק שנים מאוחר יותר, כשנולדו האחים שלה באופן פחות מבהיל, הבנתי עד כמה יכולה לידה טראומתית להשפיע על הדרך בה את חווה את האימהות. באופן כללי אני יכולה להגיד שכל מה שהיה קשור בנעמה לווה תמיד בחרדה. האכילה שלה, העלייה במשקל, המחלות. גם כשהיא עלתה לאחוזון המאה במשקל, החרדה לא נעלמה. באיזה שהוא מקום נעמה תמיד תהיה שם, קטנה ומכווצת, על מגש המתכת האיום ההוא.
אחד הדברים שאני לא יכולה לשכוח הוא הבלונים. כשאת יולדת מה יותר נחמד מלקבל צרור בלונים, בוורוד או בכחול? אז זהו, שגם בלונים הפחידו אותי. את הבלון הראשון שהביאו לי קשרתי לעריסה ואחר כך התהפכתי חצי לילה, מנסה לשכנע את עצמי שהגז שבבלון לא ידלוף ולא ירעיל את הבת שלי. גם בלונים רגילים פחדתי לקשור. הרעש, אם יתפוצצו, היה עלול להיות חזק מדי לילדים. כן, עד כדי כך. עד כדי כך הייתי מפוחדת.
הבלוז של היום השלישי תפס אותי בלי הכנה. ישבתי ומיררתי בבכי כשהאבא של הבת שלי בא לשאול אותי מה קרה ואם הכל בסדר. אני התייפחתי מרות, ובין שיהוק לשיהוק אמרתי לו שאני אף פעם לא אוכל יותר ללכת לים.
"לים?", הוא התפלא. הוא ידע שאני לא ממש מתה על הים, ובעיקר לא על החול.
"כן", אמרתי, "אני אף פעם לא אוכל ללכת לים".
"אבל למה?", הוא הקשה.
"כי איך אני אוכל לשכב על החול ולהסתכל לשמיים?", שאלתי. "מה יהיה עם היא תטבע?".
"אז אני אשמור עליה", הוא אמר.
אבל זה לא הרגיע אותי ובמשך שנתיים לא הלכתי לים. אבל זה לא הסתכם בזה. שמונה חודשים עברו עד שהייתי מסוגלת ללכת לישון בזמן שאביה החוקי שמר עליה בסלון. כן, עד כדי כך, עד כדי כך. לא יכולתי לישון כשהיא הייתה ערה. הייתי חייבת כל הזמן להשגיח.
גם הפעם הראשונה שבה יצאתי עם נעמה מהבית, לטיפת חלב, זכורה לי עד היום. הרחוב הכה בי ברעש ובלכלוך שבו. כל אדם מעשן שעבר לידנו נראה לי כמו רוצח, כל מכשול על המדרכה גרם לי לדמעות. אז חשבתי שהרגשתי את הסביבה כמו שהיא הרגישה אותה, והיום אני חושבת שהרגשתי את החרדה. את הפחד המשתק שמשהו יקרה לה, שמשהו יפגע בה, ושאני לא אוכל לעצור את הפגיעה.
עם יד על הלב, אף פעם לא חשבתי שאהיה אמא "קולית" במיוחד. תמיד היה לי ברור שאני אהיה אמא פולנייה מעצבנת, מאלו שרודפות עם הבננה ולוחצות על הילד ללמוד למבחן. אבל אף פעם לא חשבתי שאני אהיה חרדתית.
ובמבט לאחור, זה בדיוק מה שהייתי. ולא רק אני, גם האבא. דמיינו לעצמכם זוג חרדתי, כל אחד מעצים את החרדה של השני. לא היה מי שיאזן אותנו, לא היה מי שייתן לנו את הזווית ההפוכה. מזל, מזל גדול שנולדו יואב והלל ונכנסנו לפרופורציות הנכונות.
אוטוסטרדת הבהלה
חלק גדול מנושא החרדה הוא עודף מידע. אנחנו חיים בעידן המידע, ואני גם ככה אחת שחייבת לדעת הכל. אז בכל מחלה אני כבר יודעת מה צריך לעשות, והולכת לרופא רק כדי לשמוע את אותו הדבר. בברית המילה של הבנים שלי תחבתי את האף כל כך עמוק לחיתול עד שכמעט ונחתכתי. ללכת הצידה? לא להסתכל? לא להיות שם, מעורבת? תודה, את זה כבר עשיתי פעם אחת, בלילה ההוא לפני שבע שנים, ונשבעתי שלא עוד.
אז הכל אני יודעת ומהכל אני חרדה, וחרדות על שלושה ילדים, כמו שאומרים, לא חסר, ברוך השם. אני חושבת שרק בניתוח של הלל שמנו את הקו האדום. דווקא בניתוח האבא של הילדים אמר שדי. הוא לא בודק באינטרנט. הוא לא מחפש יותר סטטיסטיקות. הוא לוקח את תפקיד האב ומשאיר את תפקיד הרופא לרופא. זה היה קשה, אבל זה בדיוק מה שעשינו.
בכלל, להלל אנחנו חייבים את התודה הגדולה של החזרה לנורמליות. אם בילד הראשון שנינו היינו היסטריים, ובילד השני הוא היה עוד לחוץ ואני הרבה פחות, היינו צריכים את הלל כדי שהחרדה תוותר לנו ותלך להציק להורים אחרים.
כשהלל היה בן שעתיים בערך, התיישב אבא שלו ליד המיטה שלי ובישר לי בחיוך שמח שזהו, הוא לא מפחד עליו.
"באמת?", שאלתי, ודי התקשיתי להאמין.
"באמת", הוא אמר. "וגם על האחים שלו אני כבר די רגוע, באמת".
ובאמת, הלל נולד להורים רגועים ובתמורה הוא צמח, וצומח, להיות הילד הרגוע, המשעשע והמתוק ביותר בעולם כולו. ההומור שלו הוא שם דבר, משום דבר הוא לא עושה עניין, והחיים, בגדול, נתפשים אצלו כמשהו סבבה. אני מסתכלת בו ונהנית, אבל אני לא יכולה שלא להלקות את עצמי, במקביל, על החרדות שכנראה נטעתי בשני ילדי הגדולים.
תראו לי עוד משפחה שבה הילד הכי פחות מפונק הוא דווקא הקטן. אין מה לעשות, חברים, צריך באמת להתחיל מהילד השלישי, והלוואי שהייתי יכולה לגדל את נעמה ואת יואב מההתחלה, נכון ורגוע הרבה יותר. אני עדיין חרדה, ולפעמים גם היסטרית, זה לא שהכל וורוד. אבל בגדול, יש לי היום את הפרספקטיבה שהייתה כל כך חסרה לי.
לומדת להרפות
ועכשיו, בלית ברירה, אני לומדת להרפות כי זה עולה לי בבריאות, וגם להם זה עולה לא מעט, אמא חרדתית. אני נושמת עמוק ומנסה לא ללכת לבדוק עוד פעם אם יואב מכוסה. יש לו הרגל כזה, להעיף את השמיכות ולקפוא מקור.
אני נושמת עמוק ולא שואלת את הבת שלי עם מי היא שיחקה בהפסקה. אני נושמת עמוק ולא קופצת מעורי בכל פעם בה נראה לי שהלל מנסה לשלוח יד בנפשו, מה שקורה אחת לדקה בערך. אני יושבת, מביטה, לוקחת שיעור ראשון בלהיות נוכחת, לא מעורבת. מתי שהוא הם הרי חייבים להתחיל ולחיות את החיים שלהם מחוץ לגופי, במנותק מחבל הטבור. ואף פעם לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה.