שנת שייקספיר

"בתיכון חשבנו שוויליאם שייקספיר משעמם. לא הבנו את האנגלית שלו והוא נשמע מיושן, זה כמעט נשמע כמו יוונית עבורנו", אמרה מדריכת הסיור בתיאטרון הגלוב בלונדון על גדות התמזה, "ואז", היא אמרה ועצרה כדי להוסיף עצמה דרמטית לכפירה, והמשיכה:  "הלכתי לראות הצגה של שייקספיר בתיאטרון, ופתאום הדמויות התמלאו חיים. הטקסט הפך למובן בשל ההקשר והקצב, והקסם עבד".

הגלוב הוא אחד המבנים הבולטים ברצועת התרבות שבגדה הדרומית של התמזה. בין מרכז תרבות רויאל פסטיבל הול, התיאטרון הלאומי, מכון הקולנוע הלאומי, הגלריות והטייט מודרן ניצב המבנה הפחות מודרני מכולם. הגלוב החדש, שנחנך ב-1997, הוא ניסיון לשחזר את האולם שבו הציג וויליאם שייקספיר את הצגותיו החל מ־1599 באופן מדויק ככל האפשר. זהו מבנה עגול, בעל מסגרת קורות עץ אלון, שביניהן מילוי המסויד לבן וגג קש, וחזותו כפרית. במקום אולם תיאטרון פתוח, שנועד לשמר את חווית הצפיה בהצגה שייקספירית קרוב ככל האפשר לרוח המקור, ואולם סגור המאפשר להעלות מופעים גם בימות החורף לאור נרות.

"זוהי החצר", אמרה המדריכה לקבוצה קטנה שישבה ביציע העליון של האולם הפתוח. "כרטיסים לעמידה בחצר ממש על יד הבמה, עלו פני אחד, מחיר שווה לכל נפש, והם גם נקראו 'פני מסריח'. צריך להבין שאנשים באו מהעבודה כדי לראות הצגות. הם לא התקלחו כל יום אז, הם אכלו הרבה שום כסגולה נגד המגיפה הקטלנית, היו רוכלים שעברו והציעו אוכל, יין, בירה וזונות. לא היו תאי שירותים ולכן אחרי כל הבירה הם גם השתינו כאן בחצר. ליד התיאטרון היו זירות של קרבות בעלי חיים, שהסריחו גם הם מבשר רקוב ומהפרשות. ובכן, הגלוב החליט שלא לשחזר את התנאים במאת האחוזים, לשמחתנו, אבל לראות הצגה כאן בקיץ זה הדבר הקרוב ביותר לתנאים שייקספירים".

היא ביקשה מהמבקרים לדמיין את הקרבה לשחקנים, ואת ההצגה באור מאוחר של קיץ לונדוני, אבל לא היה צורך לדמיין דבר. קבוצה של נערות בבגדים שחורים עלתה לבמה. הן נכנסו אל מאחורי הקלעים, ואז יצאו בראש חץ לקדמת הבימה. כל אחת מהן תפסה את מקומה על הבמה באופן מלאכותי מוגזם, ואחת מהן פצחה במונולוג, במבטא אמריקאי צורם, מתוך "הנרי החמישי". לומר שהדמויות התמלאו חיים יהיה מוגזם, אבל זה היה רגע של דרמה קטנה. ניתן לשער שעבור חבורת הסטודנטיות זה היה הגשמת חלום, להופיע על במת הגלוב, גם אם מול קהל זעיר. גם המבקרים בטיול זכו להדגמה חינם, לא רק להופעה על קרשי הגלוב, אלא לעליה לרגל ולהערצת שייקספיר. אכן, כל העולם במה.

תיאטרון הגלוב. צילום:
c) JohnWildgoose)

אין זה די לדבר, צריך לדבר היטב

באפריל השנה תציין אנגליה 400 שנה למותו של וויליאם שייקספיר, גדול המחזאים. רק שנתיים אחרי חגיגות 450 השנה להוולדו. לא מדובר בעוד תעלול שיווקי, או במהומה רבה על לא מאומה, אלא בצורך תרבותי גלובאלי. עם פרסום הקובץ הראשון של עבודות שייקספיר אחר מותו, העריך ידידו ויריבו, בן ג'ונסון, שיבוא יום ושייקספיר יחשב לגדול כותבי אותה העת. כבר באותה תקופה הוא נחשב לאחד הגדולים, ולסמל לאומי הפך רק כ-200 שנה אחרי מותו. היו תקופות בהן היה פחות פופולארי ופחות אופנתי, אבל ב-25 השנה האחרונות, מאז הסרט "שייקספיר מאוהב" וגרסתו של קנת' בראנה ל"הנרי החמישי", שייקספיר הוא לא רק יקיר האקדמאים וחובבי התרבות האליטסטים, שייקספיר הוא כוכב עולמי עכשווי. בקיץ 2012 הוצגו בגלוב 37 המחזות שלו ב־37 שפות שונות לרגל המשחקים האולימפיים, מחזותיו מוצגים עתה יותר מאי פעם, הכוכבים הגדולים ביותר מגלמים את הדמויות המפורסמות ביותר שלו על במות לונדון (בנדיקט קאמברבנץ' בתפקיד המלט, וריצ'רד השלישי בגילומו של מרטין פרימן, למשל), וההכנות לציון המועד בעיצומן.

שייקספיר נוכח בחיי היום-יום באנגליה. הוא תרם מאות מטבעות לשון, ביטויים ושורות מחץ לשפה האנגלית, והשפיע על יוצרים במשך מאות שנים. ספק אם יש יוצר חשוב שלא הושפע או ציטט את שייקספיר ביצירותיו, בין אם מדובר בסופר, מחזאי או כוכב רוק, ספק אם אפשר לנהל שיחה באנגלית טובה ללא שימוש בהברקה שייקספירית. כך, כשהתגלה קברו של המלך ריצ'רד השלישי בלסטר צוטטה השורה "סוס! סוס! ממלכתי עבור סוס!", של המלך על סף מותו, אבל חסידיו של המלך זעמו. הם טענו ששייקספיר אחראי לשם הרע שיצא למלך האנגלי האחרון שמת בשדה הקרב. השורה מ"הנרי החמישי", "למען הארי, אנגליה וסנט ג'ורג", מצוטטת ללא הרף, ברצינות או בלעג, בכל דיון על הפטריוטיות האנגלית.

"שייקספיר הוא גדול המחזאים אי פעם, אין בכך ספק", אומר ד"ר עמרי סמית' מהחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. "יש לו השפעה אדירה בכל הדורות. למשל צ'כוב במחזה 'השחף' מתכתב עם 'המלט' כל הזמן. הדמות הראשית מצטטת פעמים את המלט ולכל דמות יש דמות מקבילה. שייקספיר כל הזמן שם. היה לו ראש כמו מחשב. הגאונות שלו הן לא רק ההברקות והיכולת האמנותית. הוא ידע, במחזה של 3,500 שורות, איפה מילות המפתח שלו מפוזרות ובאיזו משמעות. היה לו ראש עם זיכרון מאוד גבוה. וכל זאת בלי מעבד תמלילים, צריך להיות מאוד חדים. זה לא ענין של יצירתיות אלא של עבודה שחורה, לזכור את השלד של המחזה, לזכור איפה אתה נמצא ואיפה זה מתקשר לחלקים אחרים".

שייקספיר, מדגיש סמית', לא היה מחזאי אליטיסט. "הוא השתמש באנגלית פשוטה שגם פשוטי העם הבינו. תיאטרון היה עסק מסחרי והם רצו למשוך צופים. שייקספיר כתב בלשון פשוטה, הלשון שאנשים דיברו, לכל הצגה היו באים פשוטי העם ועומדים בחצר מרצונם החופשי אחרי ששילמו פני אחד, שהיה אז אחד חלקי 72 ממשכורת שבועית של בעל מלאכה, כלומר מחיר זול מאוד. בעלי מלאכה היו הולכים לתיאטראות האלה, שעמדו מחוץ לחומות של לונדון, לצד בתי הימורים ובתי זונות וזירות של קרבות בעלי חיים. אנשים הלכו ליהנות וזה שונה לגמרי מהיום. היום זה אירוע מאולץ ואז זה היה בידור. הוא נתן לכל צופה את מה שהוא רצה, ההמונים הבינו את רמת הפשט של הדברים, אנשים חכמים יותר הבינו דברים מתוחכמים יותר, היצירות היו מלאות ברבדים וכל אחד מצא את הרובד המתאים לו. בגלוב אפשר להרגיש באווירה הישנה יותר. הרבה תיירים מגיעים, וזו הפעם הראשונה שלהם בדרך כלל, והם עומדים בחצר ואפשר לחוש בהתרגשות. האנשים נשענים על הבמה בציפיה שאתה לא רואה בהצגות רגילות. יש רצף של אנשים מהשחקנים ועד הקהל, חוויה אחרת לגמרי מתיאטרון מוכר".

אהבתי היחידה נולדה משנאתי היחידה

23 באפריל, יום מותו של שייקספיר וגם יום הולדתו המשוער, יצוין בעשרות אירועים השנה. בספריה הלאומית בלונדון תפתח תערוכה גדולה על מחזותיו, ובסמרסט האוס, מצידו השני של הנהר, יוצגו מסמכים מעברו של האיש (כולל הוכחות שהאיש גנב תיאטרון שלם יחד עם חבריו כדי להקים את הגלוב). בגדה הדרומית יוצגו עשר דקות מכל מחזה שהוא כתב על מסכי וידאו לאורך ארבעה קילומטרים, וברויאל פסטיבל הול יוקדש סוף השבוע לעבודותיו. במהלך כל השנה יוצגו וישודרו מחזות שהוא כתב לצד הרצאות, מופעים על השפעות הכותב ואירועים ציבוריים.

התאריך גם יצוין באירועים בסטרטפורד אפון אייבון (Stratford upon Avon), עיירת הולדתו של שייקספיר. במרכז אנגליה על גדות נהר האייבון, נמצאת העיירה בה הוא גדל וכתב עד שעבר ללונדון ב־1592. "אם שייקספיר היה חוזר לסטרטפורד היום, הוא היה מצליח להתמצא בה", אמרה המדריכה בסיור שלקחתי. "השוק נמצא באותו מקום, התיאטרון על גדות הנהר, ואזורי המסחר והמגורים באותם רחובות" זוהי גם עיירה שרבים מבתיה נשמרו היטב במשך מאות שנים. ישנם מספר בנינים מימי הביניים והמאות ה־16 ואילך, עם אותן קורות עץ שהתיבשו, נסדקו והתרחבו במשך השנים, והפכו את הבית לכמעט יצור אורגני. בית הארווארד הוא דוגמה מצוינת לבית שכזה, ששמר על חזותו ואופיו. גם אם ישנם בתים שידעו ימים יפים יותר יש בעיר עשרות בתים יפהפיים עתיקים כולל הבית של ג'ון הול, חתנו של שייקספיר ובית ספרו של שייקספיר (יפתח באפריל מחדש) שם הוא ראה את המחזות הראשונים בחייו ובטח אמר לעצמו, "אני יכול לכתוב משהו טוב יותר".

מעט מחוץ לעיירה נמצא הקוטג' היפה של אן האת'ווי, אשתו של שייקספיר. שם אפשר לראות את הבית שבו גרה טרם נישואיה. זו היתה חתונה מכורח הנסיבות, שייקספיר בן ה-18 ואן ההרה בת ה-26 היו חייבים להתחתן במהירות, גילו של החתן והעובדה שהכלה היתה מבוגרת ממנו, עוררו ספקות בעיר וגם היום לא ברור כמה אהבה שררה בין בני הזוג. בקוטג' אפשר לראות גם את "המיטה השניה בטיבה" שהוריש שייקספיר לאשתו, הפריט היחיד שהיא זכתה לו. יש הטוענים שזו היתה המיטה ששימשה אותם בחייהם, ואילו המיטה היקרה יותר היתה מיועדת לאורחים ולכן מדובר במחווה אינטימית. אחרים סבורים שמדובר בעלבון. בחנות הקוטג' ניתן לקנות אוסף קללות שייקספיריות (""החמיצות של פניו יכולה להחמיץ ענבים בשלים") או משפטי אהבה ("לא ראיתי יופי אמיתי עד הלילה הזה") ולהרהר ולהכריע.

הקוטג' של אן האת'ווי
צילום: 400th anniversary-strtford

כנסיית הולי טריניטי היא מקום משכבו של שייקספיר. שם הוא קבור עם בני משפחתו ליד המזבח, הודות לעושרו ולאו דווקא בשל מעמדו כיוצר. הכל במרחק הליכה קצר, ברחבות צרים שחלקם לא השתנו הרבה מאז הימים בהם שייקספיר ישב עם נוצה בידו ושינה את פני השפה האנגלית.

מהכנסייה אפשר ללכת על גדות הנהר לעבר התיאטרון ומרכז העיר. בדרך ניתן לעבור על פני המבנה הזמני ששימש את התיאטרון בזמן השיפוצים, ושצפוי לארח תצוגת תלבושות מרהיבה ביום מן הימים. בפאב The Dirty Duck אפשר לאכול ולשתות לפני או אחרי הצגות כתף אל כתף עם השחקנים, לעיתים באופן פיזי או באמצעות תמונות של דיים ג'ודי דנץ' וחבריה. לאורך הדרך יש פנסי רחוב עתיקים שנתרמו לעיירה מכל רחבי העיר. "הפנס האחרון הוא היפה ביותר, ותשמח לשמוע שהוא מתל אביב", אמרה המדריכה ואכן, הפנס הצמוד לתאטרון הסוואן הוא פנס ישראלי ישן, עם פסלונים של החמור מ"חלום ליל קיץ", כנר על הגג, וינשוף, מעשה ידי הפסל הישראלי פרנק מייזלר.

כנסיית הולי טריניטי בסטרטפורד אפון אייבון. צילום: שאול אדר

יש ערים שבנויות סביב נמל, ערים אחרות סביב קתדרלה או אצטדיון כדורגל. סטרטפורד חיה סביב התיאטרון השייקספירי המלכותי ותיאטרון הסוואן. בבנין עצום על גדות האייבון, שדומה שכל הדרכים מובילות אליו מוצגות, בשני אולמות שונים, הצגות שייקספיריות ואחרות. בתחילת החורף זו עונת ההצגות לכל המשפחה. ההצגה היא "וונדי ופיטר פן", עיבוד מודרני ופמינסטי לספר הילדים הקלאסי. אמנם לא מחזה שייקספריי אבל הזדמנות לצפות באחת הלהקות המפורסמות בעולם מציגה באולם בעיר הולדתו של היוצר החשוב ביותר בתחום. האולם אינו אולם תיאטרון ככל האולמות, אלא במה שמשלושת פיאותיה ניצבים יציעים תלולים המשקיפים ישירות אל הבמה. מעט לפני הרמת המסך ניתן לחוש בהשפעה של שייקספיר על העיירה ועל עולם התיאטרון כולו. בזירה הזו עולים השחקנים כמו גלדיאטורים לזירה. צריך אומץ להיות שחקן, וצריך להיות מעט מטורף כדי לעשות זאת על הבמה הזו.

כמעט שלוש שעות של מסרים פמיניסטיים, אין ספור קרבות חרבות, שחקנים מתעופפים באוויר, ועצבות נוראה כשמתברר שהמחזאית אלה היקסון הוסיפה לוונדי אח שמת בילדותו. מי שציפה לשודדי ים פרועים קיבל רק מעט מהם והרבה תוגה מכבידה, ובכל זאת, ברגע שכל הבמה התהפכה במפתיע על צידה וחשפה בית שלם שנחבא מתחת לקרשי הבמה, התמלא הבית בנפח ובחיים משלו והיה חשמל באוויר. התפאורה כיכבה באותם רגעים, אבל היו רגעים אנושיים מבריקים שסיפק ארתור קייון, השחקן שגילם את דמות התנין שרדף את קפטן הוק. שום דבר בתלבושתו לא רמז על תניניותו, לא שיני ענק ולא שריון מחוספס, אבל זה היה התנין התניני ביותר שניתן להעלות על הדעת. בצעדים ארוכים ונמוכים מאוד הוא התקרב והתרחק מקפטן הוק, איים ואויים בעצמו, עד לקרב האחרון בין השניים.

טינקרבל הפך להיות טינק, אישה עבת בשר בעלת מבטא קוקני ונוכחות של מוכרת דגים בשוק במזרח לונדון. זו היתה בחירה יוצאת דופן, אולי התרסה נגד טינקרבל הדקיקה והילדותית של וולט דיסני. היא נדרשה לא פעם להציל את המצב, בייחוד ברגע שבו וונדי שתתה רעל שנועד לטינק, וצנחה על הבמה. בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע כיצד לבבות הילדים הרבים באולם נמעכים ונמחצים בכאב. "היי, אתם רוצים את וונדי בחזרה?", תפסה טינק פיקוד, "אני רוצה לשמוע את כל הילדים צועקים עכשיו כדי להעיר אותה!". מכל עברי הבמה נשמעו צעקות ילדים לעבר וונדי, שקמה לזרועות טינק ואבקת פיות התפזרה באולם הגדול.

אם תדגדגו אותנו – לא נצחק?

היום שייקספיר הוא בחזקת אוצר לאומי אנגלי ומתנה לתרבות האנושית. סונטת 18 המפורסמת שלו ("האם אשווה אותך ליום של קיץ") נלמדת ברחבי העולם בשיעורי אנגלית, ומצוטטת על ידי אוהבים. בפורום הרומאי תמיד יהיה מישהו שיאמר "חברים, רומאים, בני ארצי, הטו לי אוזן", וישנו מחזה אחד שמעורר ענין מיוחד. השנה הוציא לאור הסופר היהודי הבריטי האוורד ג'ייקבסון עיבוד חדש ל"הסוחר מוונציה" בשם My Name is Shylock. "עבורי שיילוק הוא איש עקרונות ושנינות, הוא נבגד באופן טראגי והוא חכם מידי עבור יריביו, וכתוצאה מכך גם עבור עצמו", הסביר ג'ייקובסון.

גם סמית' סבור שלא מדובר במחזה אנטישמי. "מאז מלחמת העולם השניה מתעסקים במחזה הזה יותר בשל הענין היהודי. היצירה של שייקספיר מאופיינת בכך שהוא לא דעתן, הוא לא מביע דעות נחרצות. כל נושא הוא מקיף מכמה זוויות. הוא לא מחפש אמיתות מוחלטות אלא מנסה להראות את כל נקודות המבט, את כל האמירות בנושא. הוא לא אנטישמי, לא כי זה לא מוסרי, אלא כי הוא מעל לדברים האלה, באופן נייטרלי. הדמויות שלו דעתניות ומנסות לומר דברים, כל דבר מקבל כמה זוויות. הרי המונולוג של שיילוק הוא הדבר הכי פחות אנטישמי שניתן להעלות על הדעת".

ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם? (תרגום: אברהם עוז), טוען שיילוק במונולוג ההומניסטי ששם בפיו יוצרו, וסמית' מוסיף: "'הנרי החמישי' הוא מחזה מאוד לא פטריוטי. זהו מחזה שמושפע ממאקיאוולי. השליט מחליף מסיכות כל הזמן, לפעמים הוא מתאבל, לפעמים מאיימים על אזרחים, בכל פעם הוא מתנהג אחרת לפי הצורך והנסיבות, ואתה לא יכול לדעת מיהו הנרי האמיתי. לורנס אוליבייה, שעשה ב-1944 את הסרט, הפך אותו למלך פטריוטי לרגל מלחמת העולם, ורצה שיזכרו אותו עצמו כפטריוט גדול. אצל שייקספיר זו דמות מקיאוולית לגמרי".

בעוד חנויות המזכרות מלאות ציטוטים רומנטים מ"רומיאו ויוליה", סמית' ממהר להשבית את השמחה. "אנשים חושבים ש'רומיאו ויוליה' זה מחזה רומנטי, אבל אלה שטויות. אם אתה קורא בעיון את המחזה בתחילה רומיאו מאוהב במישהי בשם רוזלין. הוא מאוהב באופן אובסיסיבי שמשתלט עליו. ואז הוא פוגש את יוליה ומתאהב בה בצורה דומה, ומדובר על כמה ימים בסך הכול. הכומר אומר לרומיאו שהוא לא באמת אוהב את יוליה אלא שהוא אובססיבי לגביה, כי אין לנו שום אינדיקציה במחזה שלא מדובר בעוד התקבעות על מישהי. אין שום אינדיקציה שמדובר באהבה אדירה שתחזיק לאורך זמן. לומר שזה מחזה רומנטי זוהי שטות, אפשר להגיד שהוא מפתח אובססיה לרוזלין, ואז ליוליה, והם מתים לפני שהאובססיה הזו מסתיימת. שייקספיר התעניין במעמד האישה. הוא מייצג את כל נקודות המבט, הוא היה מודע למצבן הקשה של הנשים, ובקומדיות הוא נותן לנשים לצאת מהתפקיד המוגבל שהחברה הקציבה להן באותה תקופה. למשל ב-
"כטוב בעיניכם", רוזלין מושלת בכולם, ב"הסוחר מונציה" פורטיה לוקחת את העניינים לידיים, ומצילה את המצב. בסוף המחזה שייקספיר חייב לציית למוסכמות החברתיות, והן חוזרות להיות כפופות".

כרזת פרסומת המראה את שייספיר צופה בפעם הראשונה בחייו בהצגת תיאטרון. צילום: אימג' בנק

כל העולם במה

המקום הטוב ביותר לחוש את שייקספיר הוא בית הולדתו, ברחוב הראשי של סטרטפורד. במעלה הרחוב פסל ליצן, ובמרכז הרחוב, ממש צמוד לבית שייקספיר, ספריה ציבורית. בהתחשב בעובדה ששייקספיר הוא האדם שהשפיע על השפה האנגלית ועיצב אותה יותר מכל אדם אחר, האיש שתרם לתרבות האנגלית יותר מכל יוצר אחר, אפשר לומר שזוהי הספריה בעלת המיקום היוקרתי ביותר באנגליה. לצד החבורה הרגילה של קוראי העיתונים בחינם, גולשי האינטרנט המסובסד, והילדים מרחבי בריטניה ואירופה המתרוצצים עם קלסרים ומכינים פרויקט על שייקספיר, יש מדף של ספרים של היוצר הגדול ועליו. אלן, הספרן הראשי, גילם כמה פעמים דמויות של שייקספיר, כולל ב"המלט" וב"חלום ליל קיץ", ההצגה האהובה עליו. "נחמד לדעת שהגיבור שלך נולד כה קרוב למקום העבודה שלך", הוא אומר.

צמוד לבית יש מרכז מבקרים, עם תצוגה ארכיאולוגית ותצוגות וידיאו של מונולוגים מפורסמים, מהומר סימפסון כמקבת' ועד לורנס אוליביה כריצ'רד השלישי האומלל. הבית היה בחזקת המשפחה עד לסוף המאה ה־18 אבל הוזנח במאה ה־19 והועמד למכירה, וכמעט ונמכר ליזמים אמריקאים שרצו להעביר אותו לארצות הברית. בעקבות התגייסות לאומית ב-1847, הוקמה עמותה בראשות צ'רלס דיקנס, והיא אספה את הסכום הנדרש לקניית הבית למען האומה. הבית שופץ ומאפייניו העיקריים נשמרו. במקום אפשר להתרשם מהחיים באותה תקופה, מהעיצוב האופייני לבתים של משפחות מאותו מעמד של משפחת שייקספיר, וללמוד על תולדות המשפחה והעסק של אבי המשפחה, שהיה יצרן ומוכר של כפפות.

כיתת ילדים בני עשר ואחת עשרה משפילד גילתה עניין מנומס בחדרים השונים. הם הקשיבו להסבר של מדריך ("השתתפתי בכמה הפקות של שייקספיר. זו גאווה גדולה לחיות בעיירה של אדם כמוהו, לא רק מקור הכנסה חשוב לכולם") שהסביר על מיטות בתקופת שייקספיר, שאלו שאלות על החיים בתקופה ההיא והשתרכו מחדר לחדר. החדר האחרון בקומה השניה של הבנין הוא פאב, ששייקספיר החכיר במשך תקופה ארוכה. מתחת לשלט  Swan and Maidenhead חיכו להם שחקן עם חזות של ג'וני דפ ושחקנית בשם אמילין. כשהכיתה הגיעה, חצי שעה לפני סגירת המקום הם ניעורו לחיים.

האם תוכלו לנחש מהו החדר הזה? שאל השחקן.

שקט השתרר בחדר, עד שתלמיד אחד חילץ את כולם מהמבוכה ומלמל את התשובה המתבקשת. "האם תרצו שנציג בפניכם משהו?", הוא שאל והילדים הגיבו בחיוב. גולגולת נשלפה מפינת החדר, בסטרטפורד תמיד יש גולגולת בהישג יד, וג'וני אחז בה, והשתנה מול עינינו.

"אויה, יוריק מסכן! הכרתי אותו, הורציו. לץ עם הומור אינסופי, עם המצאות כבירות. הוא הרכיב אותי על הגב אלף פעמים. ועכשיו כמה שזה נראה מחריד בדמיוני. עולה לי בגרון בחילה מזה. פה היו תלויות השפתיים האלה שנישקתי – אני לא יודע כמה פעמים. איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? " (מתוך המלט, תרגום: דורי פרנס)

מחיאות כפיים ספונטאניות מילאו את החדר הקטן, ושני השחקנים הציגו דיאלוג נוסף מ"הלילה ה-12". "האם אתם רוצים להציג משהו בעצמכם?, שאלה אמילין. אחד הילדים הרים את ידו וביקש להציג מונולוג מ"חלום ליל קיץ". "הו מצוין, ההצגה האהובה עלי", אמר ג'וני.

הילד פסע למרכז החדר, "המונולוג של פאק", הוא אמר, השיל את המבטא היורקשרי, וללא היסוס שיגר מונולוג שייקספירי רהוט ומדויק, בשפה ארכאית ששונה למדי מזו שהוא דובר יום יום.

על פני צמד השחקנים הבוגרים השתתרה הבעת הפתעה, עונג וגם מעט בעתה. הוא היה כל כך טוב. "ילדים בגיל הזה לא מפחדים לשחק, הם נהנים מזה", אמרה לי אמילין מאוחר יותר. "בגיל ההתבגרות הם יותר מודעים חברתית ומפריעים אחד לשני. בגיל הזה הם משחקים בטבעיות".

"עוד מישהו רוצה להציג?" שאלה אמילין ויער של ידיים התרומם. כמה תלמידים שנבחרו על ידי המורים, לא מכוכבי הכיתה, שיתפו פעולה עם השחקנים בעוד קטע מ"חלום ליל קיץ" ולבסוף ביקשו חמש בנות להציג את ריקוד הפיות. זו היתה כיתה רגילה מבית ספר מהשורה בשפילד, לא חוג לתיאטרון ולא מגמת ספרות. המורות שלפו מצלמות והחליפו מבטים. הן ידעו מה הולך להתרחש. חמש בנות הציגו קטע קצרצר של מחזאי שמת לפני כמעט ארבע מאות שנה, השורות וההנחיות של שייקספיר התמלאו חיים, הטקסט התבהר, והפיות צנחו אל הרצפה. הקטע הסתיים בשקט מוחלט שלפני מחיאות הכפיים, הרגע הזה שפירושו שאלה החומרים שחלומות עשויים מהם.

הכותב היה אורח המלון Hallmark Hotel The Welcombe בסטרטפורד אפון אייבון