שני אנשים יפים: אלונה טל ואורלי קסטל בלום מתרגשות

אלונה טל

שחקנית ישראלית־אמריקאית. בת 33, נשואה למרקוס פרז. נולדה בהרצליה, למדה משחק בבית הספר תלמה ילין וכיכבה בסדרה המצליחה "הפיג'מות". לפני עשור עברה ללוס אנג'לס והשתלבה בתעשיית הקולנוע. בין השאר שיחקה בסרטים "אמריקן קולג'" ו"עיר שבורה" בהשתתפות מארק וולברג וראסל קרואו. עכשיו – לראשונה מאז הופיעה כבתו של ראש הממשלה בסדרה "ילדי ראש הממשלה" ב־2011 – היא חזרה לפריים טיים בארץ כחוקרת שב"כ בעונה השנייה של סדרת המתח "בני ערובה" בערוץ 10. בקרוב תצטלם לסדרה Hand Of God.

אחרי מספר שנים של היעדרות חזרת ובגדול לפריים טיים הישראלי. במה שונה הפקת הסדרה מהעבודה שאת רגילה לה בחו"ל?

"ההבדלים הם תמיד ברמת הכסף והזמן. בארץ מצליחים לעשות עם זמן וכסף מוגבלים מאוד דברים מדהימים, והתוצאה היא בית ספר להפקה. בתעשייה התרגלנו לעבוד בתנאים האלה, תחת לחץ. במקום 10 ימי צילום יש שלושה וכולם מגויסים למטרה, מנערת המים ועד הנהג. כשמדובר בהפקות של רשת גדולה בחו"ל, הסטנדרטים אחרים. צילומים של פרק אחד בסדרה יכולים להימשך שמונה ימי עבודה. במונחים שלנו זה המון זמן. בנוסף, יש הבדל מבחינת גודל התעשייה וההזדמנויות. בישראל מספר ההפקות שמתנהלות במקביל הוא לא גדול והשחקנים מתחרים על אותם התפקידים. בארצות הברית יש כיום יותר מ־400 סדרות בהפקה ובכל שנה מגיעים יותר מ־100 אלף שחקנים שנאבקים על המקום שלהם, ואני ההוכחה לכך שזה אפשרי".

סטיילינג: שי לי נסים | איפור ושיער: יוסי טייר 

אלונה טל | מעיל: זארה |  גולף: טופשופ | חצאית: אלכסנדר וונג לעמנואל | מגפיים: senso לעמנואל | תכשיטים: פדני | צילום: זוהר שטרית

אורלי קסטל־בלום

סופרת. בת 56, נולדה בתל אביב להורים שעלו לארץ מקהיר, והיא חיה בעיר. גרושה ואם לבת ובן. ספרה הראשון, קובץ הסיפורים הקצרים "לא רחוק ממרכז העיר", התפרסם ב־1987. מאז פרסמה עוד 13 ספרים והם תורגמו ל־11 שפות. כתיבתה מתאפיינת בסגנון סוריאליסטי וגרוטסקי לעתים. ספרה האחרון, "הרומאן המצרי", שהתפרסם ב־2015, עוסק במשפחה המגיעה ממצרים לקיבוץ של השומר הצעיר והוא בעל מרכיבים ביוגרפיים. לאחרונה זכה הספר בפרס ספיר היוקרתי לספרות של מפעל הפיס.

היית מועמדת פעמיים בעבר לפרס ספיר על הספרים "חלקים אנושיים" ו"חיי חורף". מה לדעתך הוביל לזכייה שלך עכשיו?

"הזכייה הייתה מאוד מפתיעה. היה שלב שאמרתי לעצמי שאני לא אזכה, כדי לא להתאכזב. זה לא קרה פעמיים למה שיקרה עכשיו? ותמיד בפעם השלישית זה קורה, לא? השופטים הבינו שמדובר בספר מונומנטלי ולכן זכיתי, בגלל טיבו של הספר ואורך הנשימה שלו שמשתרע על מאות שנים באופן לא לינארי. לפני שכתבתי אותו עשיתי תחקיר עצום – על הקיבוץ ועל גירוש יהודי ספרד ופורטוגל. במשך חמש שנים עבדתי על הספר. בשלוש בבוקר הייתי הולכת להביא הפוך מתחנת הדלק הקרובה לבית ועד שבע בבוקר הייתי יושבת, כותבת, שומעת מוזיקה, מקבלת השראה. כדי להיכנס להתרגשות באמצע הלילה הייתי רואה 'אקס פקטור' של הארץ ושל חו"ל ומקשיבה לסיפורים של המתמודדים. הזכייה זו מתנה ענקית. אחרי הזכייה הייתי בהיי ונהניתי מכל רגע, אפילו התפנקתי מכסף הזכייה והתחדשתי בספרייה חדשה, שיפצתי וריפדתי ספה דו מושבית וקניתי כמה כלי בית. הכל בשביל ההרגשה הטובה".

מה את חושבת על ביטול חוק הספרים?

"רע מאוד, החוק צריך תיקונים אבל מי שמבטל אותו גוזר גזר דין מוות על הספרות הישראלית".

סטיילינג: ענבל רווה | איפור: דנה כפיר | שיער: גל איידינגר

אורלי קסטל בלום | טי שירט: אלמביקה | שמלת אוברול: אלמביקה | כפכפים: מליסה | שרשרת: אוסף פרטי | צילום: זוהר שטרית