לירי אלבג חושפת את הפריט ששמרה מהשבי: "שמרתי את זה כהוכחה"

לירי אלבג מציינת שנה לשחרורה מהשבי בעזה. התצפיתנית האמיצה שנחטפה לצד שש תצפיתניות נוספות ממוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר, משתפת בתחושותיה היום, שנה אחרי שקיבלה את חייה בחזרה – כאשר השתחררה עם חברותיה דניאלה גלבוע, קרינה ארייב ונעמה לוי. בפוסט חשוף היא כותבת: "היום לפני שנה, ממש בשעה הזאת, בעשר בבוקר עוד היינו בעזה. זה הרגע שבו נודע לי שאני אחת מהבנות שמשתחררות הביתה. הלבישו אותנו במדים מזויפים, לקחו אותנו לסיבובים ברחבי עזה כשאנחנו מלאות בהתרגשות שהסיוט נגמר, בציפייה ובפחד.
צילמו אותנו עם עז־א־דין, צילמו אותנו בים ובאוטו, הכריחו אותנו לדבר בערבית מול המצלמה, קיבלנו 'תעודות' הזויות על שחרור מכלא, וחתמנו על מסמכים שמצהירים שלא נשוב לשרת בצה"ל".

>> שנתיים אחרי שחרורה, שורדת השבי משחררת סינגל
>> מייה שם: "כל בוקר שאני מתעוררת הוא נס"
>> אלי שרעבי מגיב לפרסום הפוגעני ומבקש: "אל תתנו יד לחטטנות"

אלבג שיתפה סלפי שצילמה בישראל עם התעודה, בעודה עושה אצבע משולשת למצלמה. "את התעודה הזאת שמרתי-לא כמזכרת, אלא כהוכחה", כותבת אלבג, "כדי שאוכל להראות כמה מעוותת המציאות הייתה. כשמהדהדים את נרטיב המחסור ('אין אוכל, אין מים, אין איפה לישון, אין בגדים מחממים') והם משקיעים מאמץ וכסף בייצור תעודות, מסמכים ומדים ב'עיצוב אישי'. ומה קרה מאז? שנה שלמה חלפה, שנה שהרגישה כמו עשור וכמו חודש בו זמנית. שנה של חוויות, של חגיגות, של דמעות, של כעס ושל אושר".

הייתה שנה של מאבק להשבת החטופים, של טיסות לחו"ל, של חזרה לשירות צבאי – למרות כל המאמצים של חמאס לשחק לנו בראש", היא מסכמת, "שנה של שיקום פיזי ושל התמודדות נפשית מורכבת. שנה שבה למדתי על עצמי, למדתי להעריך את מי שאני, ולמדתי לאהוב את עצמי – עם הצלקות, עם הכאב ועם האבל".

אלבג ניצלה את ההזמדנות בשביל להודות שוב ושוב לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון – "על המחיר הבלתי נתפס שהקרבתם בשביל מדינת ישראל". אלבג הודעתה גם למשפחות החללים והנופלים שמתמודדות מדי יום עם האבה, ולמשפחתה שלה – "על התמיכה, על כוחות ואהבה שהעניקו לי מקרוב ומרחוק".⁩

גם התצפיתנית האמיצה דניאלה גלבוע, ששוחררה יחד עם אלבג, ציינה את המאורע בפוסט באינסטגרם. גלבוע עשתה זאת אמש (מוצ"ש), שנה אחרי הלילה הראשון שלה בעזה. "זה היה לילה ללא שינה, של מחשבות, של תהיות, של תפילות ומשאלות, של פחד מהלא נודע. לאיזו מציאות אני הולכת לחזור? את מי אני הולכת לראות אם בכלל?", היא משתפת, "…המון מחשבות ולחצים שלא נתנו לי מנוחה. אני נזכרת בלילה הזה כי הראש שלי מלא במחשבות עכשיו בדיוק כמו אז".

"אני מסתכלת לאחור על כל השנה הזאת. שנה מטורללת", ממשיכה גלבוע, "הבטחתי לעצמי בשבי שברגע שאצא משם יום אחד, אקח לעצמי שנה של איפוס, של שקט. והנה תוך שנייה, כאילו רק מצמצתי והיא עברה לה. ככה, כאילו כלום. בימים האחרונים אני מוצפת בכל קשת הרגשות והשאלה שהכי תופסת אותי בלילה הזה, היא האם אצליח אי פעם לעכל את מה שעברתי? את האובדן? את הכל כולל הכל? אולי כבר הצלחתי לעכל קצת?".

"התשובה שלי היא לא כזאת ברורה כי אני עדיין לא יודעת איך", היא משתפת, "אבל אני משתדלת כל כך ולומדת את עצמי מחדש בכל יום. אני משלימה לאט לאט עם העובדה שהשתניתי, שהחיים השתנו לגמרי. להסתכל על היום האחרון שלי בעזה לעומת היום, זה כאילו שמיים וארץ. אבל היום ההבדל הוא שאני לא ישנה הלילה שוב על עוד איזה מזרן מסריח מעזה, אלא במיטה שלי, ליד אהוב ליבי, אחרי ששבעתי מארוחה מהממת שאירגנו לי המשפחה האהובה שלי, בידיעה שמחר אני הולכת לחגוג. וזו לא סתם עוד חגיגה, אני הולכת לחגוג את החיים שבניתי לעצמי מחדש בשנה הזאת…. אני הולכת לחגוג את החופש שלי. ברוך השם".