שמנוניות ונהנות

מערכה ראשונה: מזון לנשמה

(או: משנתה של רוזאן בר)

דפנה: אשכרה לקחה אותי למסז' באמצע היום!

רתם: זו חברת אמת, מתוקה שלי. כל השאר חארות. אסי עזר סידר לך פעם כזה דבר?

דפנה: לא.

רתם: את רואה? יולי, אם בורחת לי פטמה, תגיד. בעירום אני מצטלמת רק לעיתונים נורא גדולים בחו"ל.

דפנה: רתם, יש לך גוף מטריף.

רתם: את אומרת את זה רק כי לקחתי אותך למסז', חברת אמת שלי?

דפנה: לא, גם אם היית לוקחת אותי לחוף גאולה הייתי אומרת לך את זה.

רתם: אז תודה, ורק אומר שהכל הודות לספורט, ומאז שאני הולכת לתזונאית הגר שפר…

דפנה: לתזונאית המשותפת שלנו!

רתם: נכון! פגשתי אותך אצלה בקבלה בטעות! כמה זמן את אצלה?

דפנה: כמה חודשים. אני מתה עליה, היא עשתה לי סדר בראש.

רתם: מאז שהכרתי אותה אני כל הזמן לועסת, אוכלת חמש ארוחות ביום.

דפנה: מלהרגיש כל הזמן שאני צריכה לוותר על אוכל היא גרמה לי להבין שאני יכולה לאכול, הכל תלוי במה ובכמה.

רתם: וככל שאת אוכלת יותר את יורדת בהיקפים, זה די סטארט־אפ. בהתחלה, כשהיא נתנה לי את התפריט, אמרתי לה שעם כל הכבוד לשיטת האכילה הזו, אני לא בקטע של לשחק את רוזאן בר בסרט התיעודי על חייה.

דפנה: חחח.

פבל המסז'יסט: נסי לשחרר.

רתם: אני לא טובה בלשחרר, אני אדם קפוץ.

דפנה: השיחה שלנו מעניינת אותך פבל?

פבל: לא.

דפנה: רתם, אנחנו בבעיה!

מערכה שנייה: אומץ

(או: על תימנים, ערבים ופוטושופ)

דפנה: יולי הצלם הבטיח לי שהוא מרטש את התמונות.

רתם: מדובר ביולי המרטש, איש מפחיד.

דפנה: אסי לא מרשה שאני ארטש תמונות כשאנחנו מצטלמים.

רתם: מה, את מרטשת תמונות של עצמך בעצמך?

דפנה: אני פשוט יושבת לצלם על הראש ואומרת "צמצם פה".

רתם: מה יש לצמצם, מפגרת אחת. אז אסי לא דורש ריטוש?

דפנה: אין מה לרטש שם. תימנים לא מזדקנים.

רתם: זה חצי נכון, כי היה לי חבר תימני והוא די נראה זקן. יש את התימנים שאיך שהם נולדים הם נראים בני 200. ויש את אלה, כמו אסי, שנראים כאילו הם שותים דם של בתולות בבוקר.

דפנה: אסי שותה את הדם שלי בבוקר.

רתם: אני מאזינה לתוכנית שלכם ושמתי לב לזה. את סבלנית ומאוד נחמדה אליו.

דפנה: את חושבת שאני יותר מדי נחמדה?

רתם: מפריע לך שככה תופסים אותך? את רוצה להיות מכשפה?

דפנה: לא כולם חושבים שאני נחמדה. גיליתי בסיקרט שיש עשרות אנשים שחושבים שאני כלבה רעה וקרת לב.

רתם: די, מה כתבו עלייך שם?

דפנה: שאני כלבה רעה וקרת לב.

רתם: זה נורא מחמיא, הלוואי שעליי היו כותבים שאני כלבה.

דפנה: אני חושבת שצריך אמצע, כי גם ללהיות נחמדה לכולם יש לפעמים מחיר. באופי שלי אני פליזרית. לפעמים יכול להימאס לי ואז יכול להיות שאני פחות נחמדה. יש אנשים שלא מסתדרים עם הדעות והעמדות שלי ועם צורת החיים שלי. שואלים למה אני לא מגדלת את לילי עם גבר, למה אני נגד כיבוש.

רתם: הופתעתי לטובה מהקמפיין לתוכנית הבוקר שלכם בדרך נמיר, "אין כמו דיון על הבוקר". לא קונפורמיסטי ולא מתחנף.

דפנה: את חושבת שלא העירו לי גם על זה? אבל עכשיו אני בתקופה שבה אני מפסיקה לייצר חיץ בין החוץ לפנים, הזהות שלי היא אחת והיא שלמה. אסי ואני גרים בתל אביב, מתעסקים בקריירה, בסקס, באהבה.

רתם: את לא מרגישה שהזהות הציבורית שלך אחרת, כדי שתתאים לכולם?

דפנה: אני משתדלת להביא 100 אחוז את מי שאני, הכל זה שאלה של איך את מנסחת את הדעות שלך, ואז לאנשים יותר קל לעכל את זה. מדברים גם על הזוגיות לשעבר שלי. אסי יכול לשאול אותי לפעמים שאלות על אסף. היה לנו דיון לפני כמה ימים על העניין הזה שכשאישה נפרדת מגבר תמיד האישה היא המסכנה, הנעזבת, הענייה, העיוורת והנואשת; בעוד הגבר בסדר, ימשיך הלאה, עזב לטובת בחורה אחרת, צעירה יותר. וזה בלי קשר לאיך שהיה אצלי ואצל אסף. נוטים להתייחס לסיפורי פרידה מזווית מאוד צרה.

רתם: לקח לך זמן לדבר בחופשיות על הפרידה?

דפנה: לדבר בחופשיות תמיד אני יכולה, אבל בהתחלה לא בהכרח היה לי מה להגיד. לקח לי זמן לעכל את התהליך.

רתם: אני מסתכלת על יהודה לוי ונראה לי שהתקשורת הצהובה נורא לא מכבדת גבולות. מה שנינט עשתה לו זה לתלות אותו בכיכר רבין בלי תחתונים. תמיד נראה לי שפרידות של זוגות בפריים הן בלתי נסבלות.

דפנה: אצלנו זה לא היה ככה. בתוך מהלך של פרידה שהוא נורא מכאיב גם ככה, החוץ הוא נורא שולי. שידברו כמה שרוצים, שיכתבו מה שרוצים.

רתם: איך למדת לא להיעלב מטוקבקים?

דפנה: מטובקבים אני לא מתרגשת מאוד, וכותבים עליי דברים מרושעים.

רתם: שלחו אותך כבר לעזה?

דפנה: בוודאי! בשמחה!

רתם: ולהזדיין עם ערבים?

דפנה: בטח!

רתם: מה שמצחיק זה ששולחים אותך להזדיין עם ערבים, אבל לא חושבים קדימה. נניח שנזדיין עם ערבים ונתאהב בהם? ארגון להב"ה יפגין לנו מול החתונה?

דפנה: לא אכפת לי מהאנשים האלה. לי אכפת מתופעות הפוסט מלחמה בעקבות דברים שהתאפשרו פה. איכשהו תמיד כשנתניהו הרבה זמן בשלטון ומקיף את עצמו באנשים שהם הרבה יותר קיצוניים ממנו כדי להוציא את עצמו איש נורא מתון, מתאפשרים פה דברים מסוכנים. הטוקבקיסט שיכתוב עליי "צריך לשרוף לך ולחברים השמאלנים שלך את הדרכון ולתלות אתכם" לא מזיז לי. אבל יש דברים שאם הם יקצינו – כמו חוקים שמאפשרים התנהגויות כאלה וחוקים אנטי דמוקרטיים – לא בטוח שנוכל לחיות פה, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה.

רתם: אסי יותר שומר על עצמו ממך.

דפנה: שנינו שומרים על עצמנו. הבנתי שלצעוק לא משיג את המטרה. אני לא צריכה להגיד עשר פעמים שהמצב של האוכלוסייה בעזה מזעזע אותי כדי שישמעו אותי. אני יכולה להגיד את זה פעם אחת וזה מספיק. גם אסי קליל והומוריסטי – באנו לעשות פאן. אבל כמה שלא אשמור על עצמי זו תוכנית יומית בישראל, לא בשווייץ. התכנים שלי זה לא אם ירד השנה מלא גשם או אם ירד השנה מלא מלא מלא גשם. אסי בא מטלוויזיה, יש תסריט, זה מוקפד והדוק. יש לו לפעמים ציפייה שהתוכנית תהיה כזו גם. אני אומרת לו שזה דינמי.

רתם: אני אוהבת שאת נותנת לו קונטרה בזה שאת מפתיעה אותו, לא מאפשרת לו להיות יותר מדי מתוכנן. למשל בשבוע שעבר שסיפרת שארז טל מתגרש ושאלת אותו שאלות שהכניסו אותו לאימה. היית הסיוט שלו.

דפנה: אלה בדיוק הקטעים שהתוכנית בנויה עליהם. היום הוא הפסיד לי בהתערבות והיה צריך ללקק לי את כפות הרגליים.

רתם: אהבת את זה?

דפנה: צילמתי!

רתם: הוא עשה את זה בפאן? הספקת להתקלח באותו הבוקר?

דפנה: לא, ולבשתי את הכפכפים הכי קשים שלי מבחינת ריח. הוא היה אמיץ. העבודה הזו היא השואה האופנתית שלי. מה שווה כל הארון המפואר שלי כשאני עובדת ברדיו? אני מגיעה בחצאיות מיני, גופיות בלי חזייה, סנדלים פושטים. שואה על הבוקר.

רתם: את אדם של בוקר?

דפנה: כן. לא הייתי יכולה לעשות את אם לא הייתי אדם של בוקר.

רתם: תמיד היית כזו או שהאימהות לימדה אותך להתעורר מוקדם?

דפנה: מי זוכר מה היה קודם, מאמי? אני אימא חמש שנים!

רתם: בת כמה את בכלל?

דפנה: 36!

רתם: מה? מה את מורחת על הפנים? את האמת!

דפנה: את הגנים הגרמניים שלי, מאמי!

מערכה שלישית: אימהות

(או: לא אומרים איכס על ילד)

רתם: את עושה המון דברים. יש לך את קניון רמת אביב, את משקפי השמש שאת יוצרת יחד עם המשקיפה ואת רדיו תל אביב. את לא קמה בכל בוקר למשרד אפרורי. כולי קנאה.

דפנה: אבל זה הגיע אחרי חיפוש ארוך. למדתי מאסף שקריירה יציבה עם כוח סבל ותמורות את בונה עם נשימות. אין קיצורי דרך.

רתם: מהצצות בחשבון האינסטגרם שלך נדלקתי על בתך לילי. היא פאנקית לגמרי!

דפנה: לילי היא ילדה מקסימה, שובבה, שובת לב.

רתם: את רוצה עוד ילדים?

דפנה: מה זה רוצה?! חייבת!

רתם: את חייבת לעשות עוד ילדים מהזן של לילי, כי יש כל כך הרבה ילדים מגעילים.

דפנה: כן, יש גם ילדים פחות מגניבים.

רתם: את יכולה להגיד גם מגעילים, או שמאז שאת אימא את טוענת שאין ילדים מגעילים?

דפנה: מאז שאני אימא אני מבינה שהילד הוא אף פעם לא מגעיל. יש לו בעיות שלא מטופלות נכון, או שיש לו הורים מבאסים. הרבה הורים בהיסטריה על הגנים, על החינוך. אסף ואני מחנכים את לילי בבית, גם אם יש לה שני בתים. היא תגדל על הערכים שאנחנו נעניק לה: אהבת הזולת, נימוס, הומור.

רתם: את אימא קולית?

דפנה: אני חושבת שכן, לפעמים קולית מדי לתחושתי. אני זורמת עם הילדה. כשצריך אני שמה גבול, אבל בגדול אני גמישה. אני נכנסת למצבים פדגוגיים רק כשבאמת אני נתקלת בהתנהגויות שמפריעות לי אצל בני אדם, כמו חוסר כבוד לזולת, רכושנות. קשה להגיד את זה על ילדה בת 5, בייחוד לא על לילי שהיא אחת הילדות הנדיבות והחייכניות. קיבלתי מתנה משמים.

מערכה רביעית: אהבה

(או: על דנית, אליאב ועוגת בולבול)

רתם: את צופה בעונה הנוכחית של "האח הגדול"?

דפנה: ברור!

רתם: אז אמרי לי מה את חושבת על אליאב.

דפנה: כל הסיפור בין אליאב לדנית היה מבחינתי מראה קשה לאיך נשים מחזיקות את עצמן בתבניות שקובעות איך הן צריכות להתנהג ליד גברים. יכול להיות שאליאב הוא מותק של בחור והוא יצא רע, הרי הבית הזה מכושף. אז הרבה יותר התעסקתי בדנית. היה לי ברור שהדפוסים של דנית לא צצו בבית, אלא שהם דפוסים שמלווים אותה כבן אדם. גם כשאני מחנכת את לילי אני חושבת על הדפוסים האלה של איזו אישה את רוצה להיות, האם ההגדרה העצמית שלך מבוססת רק על מי איתך, מתי הוא איתך וכמה תשומת לב הוא נותן לך. אליאב יצא זבל, אבל לדנית הייתה הזדמנות להוות דוגמה למלא ילדות שצופות בה לגבי מהי בחורה שאפתנית. כמו שטל ומרטין יהיו.

רתם: מרטין היא מודל מאוד חשוב של אישה מתבגרת שמקבלת את זה באהבה. אין לנו כמעט מודלים כאלה בטלוויזיה. היא וטל נותנות קונטרה לדנית.

דפנה: לדנית יכולים להיות חיים נורא מעניינים, אבל לא יהיו לה, כי היא לא יכולה להיות רגע לבד. בלעדיו אין לה עמוד שדרה. זה צמרר אותי שכשהוא התרחק ממנה היא התרסקה. רציתי לבוא ולהגיד לה: "תכבדי את עצמך, מגיע לך הרבה יותר מזה". אליאב הרשה לעצמו להגיד לה דברים מחפירים. הוא זכר מסוג הזכרים שקיימים. לי אין חברים כאלה אבל יש בחורות שנדלקות מזה.

רתם: הוא המניאק הקלאסי.

דפנה: וזה יעבור לו, וגם אז לא הייתי מתחתנת איתו. אף פעם לא הייתי במקום שטיפוסים כאלה עשו לי את זה. מניאקים היפסטרים, לעומת זאת, בהחלט כן!

רתם: אז את כן אוהבת מניאקים, פשוט עם לבוש שונה ועם זקן.

דפנה: כן, ועם עבודה בעיתונות.

רתם: אז הם גם מניאקים וגם אין להם כסף להזמין אותך לדרינק.

דפנה: גם אם יש להם כסף הם חושבים שזה לא קול להזמין אותך לדרינק. אני היום רוצה שהבחור ישלם על הדרינק. שלא ישלם עליי שכר דירה אבל בא לי על ההתפננות של הדרינק, למה לא? אני אקח בשמחה את הדפוס הגברי־נשי הקלאסי הזה לפאן, אבל אני לא אתמסר לדפוסים של דנית, שבהם הגבר יגיד לי מה לעשות ואני אגדיר את עצמי לפי המעמד שלו בחיי.

רתם: אז נראה לך שכשדנית תצא מהבית תסכימי להיות חברה שלה?

דפנה: מה, חסרות לי חברות?

רתם: תעשי את זה כצדקה!

דפנה: אם היא תבוא לתוכנית רדיו אני אגיד לה מה אני חושבת.

רתם: ואת אליאב תביאו לתוכנית?

דפנה: נראה לי שמתישהו הוא יבוא, ואני לא אהיה קלה איתו. אנהג בו ביד חזקה.

רתם: הוא עוד יידלק עלייך, יזמין אותך לדייט וישלם.

דפנה: לא נראה לי. ובלי קשר אליו החלטתי לאחרונה לנסות לצאת עם בחורים מסוג אחר.

רתם: סחים יותר?

דפנה: שונים ממני ומהקשת הרגילה של החברים התל אביבים שלי. בא לי לשמוע ולראות ולחוות דברים אחרים.

רתם: יש משהו מרגיע בבחורים רגילים כאלה. המיינסטרים מאוד נעים.

דפנה: אני לגמרי איתך בזה. סיימתי עם בחורים שעד 14:00 לא עושים שום דבר. אם אכניס ללילי מישהו הביתה זה יצטרך להיות גבר עם שאיפות. אסף במובן זה הוא מודל. הוא חרוץ, הוא יצירתי, הוא עובד. אין לי כוח לעצלנים. גבר שמתעצל לקום לעבודה יתעצל גם לעשות בשבילך מהלך רגשי. זהו, אני בת 35, אני בונה משפחה שורשית.

רתם: יאללה, אני רוצה לבוא לחתונה שלך עם רב וצלם מגנטים.

דפנה: ובר אקטיבי!

רתם: ומחושים זרחניים על הרחבה.

דפנה: ומסיבת רווקות עם קשתות בולבולים.

רתם: אני אופה לך עוגה בצורת בולבול.

דפנה: אני בעניין!