שמישהו ידליק את האור

לצאת לבליינד דייט זה לא תענוג גדול, ומי שחושב אחרת הוא כנראה בן פחות מ-30 או בעל ניסיון מועט בדייטים ואינו למוד אכזבות רבות. הנשים שבינינו צריכות להשקיע זמן רב בהתארגנות, לבוש, איפור, סידור השיער, הגברים שבינינו צריכים להשקיע מינימום של מראה חיצוני מסודר אך גם בתכנונים איפה להיפגש ואיך להתנהג, ושני הצדדים משקיעים אנרגיה רבה בניסיונות להרשים ולהקסים האחד את השנייה במשך לפחות חצי שעה/שעה (הזמן המקובל להקדיש לדייט).

מתי כל המאמצים הללו משתלמים? כשהאדם שמולכם מוצא חן בעיניכם, שיש קליק ושהדייט הולך טוב ואפילו מוביל לקשר רציני. הבעיה היא שזה לא קורה בכל פעם שיוצאים לבליינד-דייטים, וגם אם ראיתם תמונות האחד של השנייה באתר ההיכרויות, בפייסבוק או בכל מקום אחר, ייתכן שלא תמצאו חן בעיני הצד השני – ו/או להיפך. אז מגיעה האכזבה המרה וההבנה שהנה, עוד ערב אבוד לפניכם, ולכו תצאו מזה עכשיו בלי לפגוע בצד השני.

המצב מחמיר כשלפגישה קודמות שיחות/הודעות/צ'אטים ארוכים, שהרבה פעמים מאוד מקרבים בין שני הצדדים, ואפילו גורמים להם להרגיש התאהבות מסוימת באדם שנמצא בצד השני של השיחה. אז האכזבה היא הרבה יותר גדולה, ואליה גם מצטרפים ייסורי המצפון והמחשבה "האם אני כל כך שטחי/ת שלא ארצה להיפגש שוב עם האדם שבו התחלתי להתאהב".

או שיש, או שאין

לא יעזור כלום: מראה חיצוני הוא חשוב. הוא לא הדבר הכי חשוב, אבל כימיה בין שני הצדדים היא דבר חשוב, ואפילו הכרחי. ולא, אף אחד מהצדדים לא חייב להיות יפה בצורה קיצונית, אף אחד לא צריך להיות מושלם, ולי אישית יצא להיפגש עם גברים נאים שלא היו לטעמי, אבל משיכה חייבת שתהיה, לפחות מינימלית.

באופן אישי, אני יודעת אחרי שניות בודדות אם אני מרגישה כימיה עם גבר שאני פוגשת. זה פשוט מאוד: או שיש את זה, או שאין את זה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מדברת על התאהבות, אני מדברת על כימיה ומשיכה. מבחינתי, אני מעדיפה שאם הגבר שאיתו אני נפגשת לראשונה חושב שאני לא הטעם שלו, שיגיד את זה בדקה הראשונה, וכך לפחות לא אבזבז עוד ערב ואנרגיה על כלום. פעמים רבות מצאתי את עצמי מייחלת לאפשרות לומר לבחור "תקשיב, זה לא זה" כבר בדקה הראשונה, אבל בגלל הנימוס סחבתי את הערב ובזבזתי את הזמן של שנינו, זאת בשם הנימוס והפוליטיקלי קורקט.

מסקנה? מראה חיצוני קובע, נקודה. חבל על הזמן בשיחות נפש ארוכות ובצ'אטים מרתקים שאולי ייפתחו רגשות, ציפיות ופנטזיות, אך גם יגרמו לאכזבות מרות ברגע הפגישה. בשורה התחתונה: אפשר לפתח רגשות לפני שרואים את הצד השני, אבל הם עלולים להתנפץ באכזריות אם אין משיכה. והנה, בכך סיכמתי את מהותה של תוכנית הריאליטי החדשה "דייט בחשיכה", שמעמידה ראש בראש את נושא ה"יופי" של הדייט שלך מול ה"אופי" שלו, ומנסה לבחון מה מהם ינצח.

צפו בקדימון לתכנית:

רצח אופי של המתמודדים

אז אחרי ש"גיליתי" לכם את מה שכבר ידעתם, הנה כמה פרטים על הפורמט של התכנית: לוקחים שלוש נשים ושלושה גברים, מכניסים אותם לחדר חשוך לגמרי, בו הם לא רואים האחד את השנייה, נותנים להם לדבר קצת, ואחר-כך מבקשים מהם לבחור עם מי הם מעוניינים להיפגש לדייט אחד על אחד, ומצלמים אותו. הם לא רואים זה את זו – אתם, לעומתם, כן.

באופן הזה המראה החיצוני והמשיכה בעצם מנוטרלים, והדרך היחידה להרגיש קרבה לצד השני היא באמצעות שיחה והרגשה כללית. זה המקביל לשיחות הטלפון המקדימות לפגישה הראשונה, רק שכאן אפשר לגעת, לנחש איך נראה הצד השני ואפילו לעשות מסאז'ים האחד לשני, כפי שקרה בפרק השני של התכנית.

בדרך זו הצופה נחשף להתלבטויות של הצדדים: יש מצבים שבהם האופי והדינמיקה הזוגית מצאו חן בעיני אחד הצדדים, אך כשהוא נחשף למראה החיצוני של האדם שניצב מולו – עולים בו הרהורי חרטה והוא שוקל ללכת על האופציה האחרת, שנראית טוב יותר אך מבחינת האופי החיבור פחות טוב. הצופה זוכה כאן להיות בעמדת המשקיף השיפוטי יודע הכל, והמשתתפים זוכים למשפט ראווה נוראי, ואפילו לרצח אופי במידה מסוימת. אנשים יוצאים כאן גזענים, שטחיים ולעתים די טיפשים, ולמרות שיש בזה אמת (אין מה לעשות: נשים נמשכות לגברים גבריים, קרביים, רגישים, חכמים ובעלי הכנסה נאה, וגברים נמשכים לבחורות יפות), הצופה שוכח שגם הוא לוקה במגרעות אלה, רק שאף אחד לא מעמיד מצלמה מולו ומראה את זה לכל עמישראל.

וזו הבעיה שלי עם התכנית. לא הקונספט (שהוא נחמד, אבל הסוף ידוע מראש), לא העריכה המגמתית (צריך להביא רייטינג, אין מה לעשות), ואפילו לא העובדה שהיא נמרחת על גבי שעה וחצי. הבעיה האמיתית שלי עם התכנית היא שהיא מוציאה את המתמודדים רע. רע מאוד. בהתחשב בעובדה שהם גם ככה סובלים מאכזבות מדייטים בעולם האמיתי, ובעובדה שהם "נזרקים" או נפסלים בגלל שטות כזו או אחרת בפריים-טיים, מדובר בהתעללות שאפילו דיירי האח הגדול לא עברו. לאחרונים לפחות היו אי-אלו דקות של חסד (מתישהו במהלך שלושה חודשים מתגלים גם צדדים טובים של המתמודדים, שלא יכולים להתגלות במשך תכנית אחת).

כך נראית בחורה יפה שמגלה שהעדיפו מישהי אחרת על פניה… צילום מסך מתוך התכנית

הצצה לעולם האכזר של שוק הפו"פ

אבל יש גם צדדים טובים לתכנית שהופכים אותה לכזו שבכל זאת כדאי לצפות בה: מעבר לעריכה המצוינת, היא נותנת הצצה לעולם האכזר הזה של הפנויים-פנויות, ומהווה חצי נחמה לרווקים/רווקות בדמות של "צרת רבים": היא משתפת אותנו בדילמות שאיתן מתמודדים המשתתפים (שמאוד דומות לדילמות שאיתן מתמודדים רווקים ורווקות בעולם האמיתי), היא מציגה מה נשים וגברים חושבים, היא מאפשרת לנו לראות איך נראה שברון לב אמיתי, היא מציגה את התדהמה של יפהפייה שלא מבינה איך לא עטים עליה, והיא מציגה מצבים חברתיים מרתקים, כמו איך מתנהגות שתי נשים שרוצות את אותו הגבר ומה גבר יעשה כדי לגרום לאחר לקנא.

ועוד קטנה לסיום: תוכנית הדייטים היחידה הטובה בעיניי הייתה זו של דנה מודן ורועי לוי. היה ברור שבאנו לכאן כדי לצחוק על אנשים, כדי ליהנות מסיטואציות הזויות בדייטים (ולהרגיש שיש מצבים גרועים יותר מהמצבים שאנחנו נתקלנו בהם) וכדי להתענג מהשנינויות של מודן ולוי. כאן התחושה היא שהגענו כדי לשפוט אנשים באחת הסיטואציות היותר מתסכלות של החיים, ולעבוד על עצמנו כשנגיד שאנחנו היינו נוהגים אחרת. בולשיט.

בא לכם לקבל טעימה? כאן תוכלו למצוא את הפרק השני של התכנית: