שמונה בעקבות אחד באי מדגסקר

שדרה טבעית של עצי באובב ענקיים
שדרה טבעית של עצי באובב ענקיים

האי מדגסקר, השוכן מול חופי מזרח אפריקה, הוא גן עדן לחובבי טיולי טבע בזכות מגוון בעלי חיים מרתקים ונדירים, בהם הלמורים שהקנו לו את עיקר פרסומו. דנדן ולילך בולוטין חוזרים לביקור באי לאחר 18 שנה - הפעם לטיול משפחות הכולל שמונה ילדים, בהם ארבע מתבגרות. רשמים מהמסע חזרה אל האי דרך עיני הילדים

88 שיתופים | 132 צפיות

מה עושים כשרוצים לנסוע למקום רחוק מכל ציוויליזציה, עם משפחה בת שש נפשות שבה שתי נערות מתבגרות? לא הרבה. מקצרים את משך הטיול המתוכנן ומצרפים לנסיעה משפחה נוספת עם ארבעה ילדים, שגם אצלה יש שתי מתבגרות שהן, לא במקרה, החברות של המתבגרות שלנו. פשוט, לא? אז זה בדיוק מה שעשינו. ארזנו שתי משפחות עם מספר כולל של ארבעה ילדים (בגילי 9-5) וארבע מתבגרות (בנות 14-12), ועלינו לטיסה לאנטננריבו (Antananarivo) בירת מדגסקר, שם חיכה לנו האב למשפחת בולוטין – דנדן. כבר בשדה התעופה באתיופיה (משם יוצאת הטיסה למדגסקר), החלו הצרות. הטיסה התאחרה שוב ושוב ונשארנו לבדנו בשדה. הכול היה סגור, והיה קר מאוד. העובדה שלא ידענו מתי המטוס יואיל להגיע – כי לא היה באמת את מי לשאול – הביאה אותנו לא אחת להתקפי צחוק היסטריים. בסופו של יום נחתנו בשדה התעופה של טאנה (קיצור השם אנטננריבו), שם חיכה לנו דנדן, בדיוק אחרי שנפרד מקבוצה שהדריך.

אי שוקק חיים

רפובליקת מדגסקר (Republic of Madagascar) היא מדינת איים באוקיינוס ההודי, מול מוזמביק שבמזרח אפריקה. מדגסקר הוא האי הראשי של המדינה (הכוללת גם כמה איים קטנים) והוא האי הרביעי בגודלו בעולם – שטחו כ-590 אלף קילומטר רבוע (בערך פי 27 משטחה של ישראל) והוא שוכן כ-400 קילומטר מזרחית לחופי מוזמביק. על פי תיאוריית נדידת היבשות, לפני כ-165 מיליון שנה התנתקה מדגסקר מחופי אפריקה והחלה בנדידה אטית מזרחה. בעקבות ההתנתקות הזאת מיבשת אפריקה וגם בשל מגוון תנאי השטח והאקלים באזור – מיערות גשם טרופיים, דרך רמה המתנשאת לגובה של יותר מ-2,800 מטר ועד לאזורים חצי מדבריים – התפתח באי מגוון עצום של בעלי חיים. יותר מ-90 אחוז מבעלי החיים באי (לא כולל ציפורים) הם בעלי חיים אנדמיים. באי נמצאים כ-135 מינים של זיקיות – כשני שליש ממיני הזיקיות בעולם – בהם הזיקית הגדולה בעולם (כ-60 סנטימטר) והזיקית הקטנה בעולם (שאורכה כאורך גפרור). ואולם, אין ספק כי עיקר פרסומו של האי הגיע, ובצדק, בזכות הלמורים, השייכים לסדרת הפרימטים ונמצאים רק במדגסקר.

אשל וחבר. למור שחור, בנוסי קומבה
אשל וחבר. למור שחור, בנוסי קומבה

לפני 2,000-1,500 שנה היה האי גן עדן ביולוגי של ממש, אלא שאז הגיע האדם. ראשוני המתיישבים הגיעו כנראה מדרום-מזרח אסיה (מלזיה, אינדונזיה של היום) ובשלב מאוחר יותר החלו להגיע אפריקאים, והיום אפשר למצוא באי מגוון אנושי מרתק, ממלוכסני עיניים ועד שחורי עור. מאותה סיבה מתקיימים באי מגוון מסורות וטקסים שמקורם באיי המזרח ובאפריקה. אחד המפורסמים שבהם הוא טקס קבורה שנייה (Famadihana), שבו מוציאים את עצמות המתים, מקשטים את הקברים בעצמות בעלי חיים, בעיקר בקרני זבו (Zebu, הבקר המקומי) ובפסלים – חלקם ארוטיים, עוטפים את המתים בתכריכים חדשים וקוברים אותם מחדש.

האירופאים הראשונים שהגיעו ב-1500 היו הפורטוגלים, ואחריהם הגיעו האנגלים והצרפתים. גן העדן שמצאו המתיישבים הלבנים הראשונים הפך לשדה קטל לבעלי החיים. מתוך 32 מיני הלמורים שחיו עד אז באי, הושמדו 15 המינים הגדולים – הגדול ביניהם היה בגודל גורילה. הלמור העכברי הננסי (Microcebus myoxinus או pygmy mouse lemur באנגלית), שהוא גם הפרימט השני הקטן בעולם (משקל בוגר כ-25 גרם) – נחשב למין נכחד עד שהתגלה שוב ב-1993. עוד הושמדו שישה מינים של עופות קרקע, בהם העוף הגדול ביותר שהסתובב אי פעם על כדור הארץ – "עוף הפיל" ((Aepyornis maximus, שהגיע למשקל של 450 קילוגרם (עדיין אפשר למצוא שרידי ביצים שלו באי), שני מינים של צבי ענק והיפופוטם גמדי שלא נראה עוד לעולם. במקביל להכחדה ולציד בוראו גם היערות על ידי המתיישבים – יותר מ-90 אחוז מיערות האי הושמדו ומיערות הגשם שבאי נותרו כעשרה אחוזים. עם זאת, 615 מינים חדשים של בעלי חיים וצמחים התגלו באי בין 1999 ל-2000, בהם מין חדש של למור עכברי (Microcebus berthae או Berthe’s Mouse Lemur באנגלית) – שקיבל את התואר " הפרימט הקטן ביותר בעולם". הוא שוקל פחות מ-30 גרם ואורכו הממוצע הוא כ-92 מילימטר. חוקרים טוענים כי מרבית הלמורים במדגסקר מצויים כיום בסכנת הכחדה אם יימשך קצב כריתת היערות הנוכחי באי.

בעקבות שירת האינדרי

המסלול שתכננו היה קצת מסובך. נסענו מערבה לשמורת אנאלאמאזאוטרה (Analamazaotra), המכונה גם "פרינה" (Périnet), חזרנו לטאנה (שבה מצטיידים למסעות הארוכים) והמשכנו מזרחה לשמורת קירינדי (Kirindy). לאחר מכן חזרנו לטאנה ושוב יצאנו ממנה לכיוון צפון. כל המסע ערך כחודש ימים. אנחנו רצינו יותר אבל המתבגרות ביקשו לחזור ארצה כדי להספיק ליהנות גם מהחופש הגדול.

את הלילה הראשון כאמור, בילינו בטאנה. למחרת שכרנו שני רכבים גדולים, העמסנו הרבה ציוד (כולל הפרפומריה של המתבגרות), המרנו את הכסף להמון שטרות של אריארי (המטבע הרשמי באי) ויצאנו לשמורת אנאלאמאזאוטרה שבפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה (Andasibe-Mantadia National Park). בחרנו להתחיל בשמורת זו כדי להכניס את הילדים ישר לתוך החוויות האמיתיות של המקום (אולי יהיו קצת פחות קיטורים). זוהי שמורה קטנה, כנראה גם המתוירת ביותר במדגסקר, הנמצאת כשעתיים נסיעה מטאנה הבירה. בשמורה אפשר לראות בין היתר זוחלים, ציפורים ומיני למורים שונים, אבל מגיעים לכאן בעיקר כדי לראות את הלמור הגדול ביותר החי כיום – האינדרי (Indri indri), שמשקלו מגיע לכשבעה קילוגרמים. מראה למורי האינדרי, הבולטים על רקע צמרות העצים בפרוותם הצמרירית השחורה-לבנה ובעיניהם הירוקות החודרות, הנראות כשני פנסים, הוא ללא ספק מרגש – אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת שירת הבוקר שלהם. התמקמנו בכפר הקטן אנדסיבה (Andasibe) הנמצא לא רחוק מהשמורה ומצאנו מלון עם כמה בקתות חמודות בסיסיות. כאן המקום לציין שהטיול המשפחתי שלנו היה ממש כמו טיול קבוצתי ובכל מקום היינו צריכים ארבע בקתות – ההורים ישנו עם הקטנים בבקתה אבל המתבגרות דרשו את המרחב שלהן, כמובן.

משפחה של סיפקה קוקורנל
משפחה של סיפקה קוקורנל

בבוקר יצאנו ליער לחפש את האינדרי. לכל משפחה של למורי אינדרי יש טריטוריה עצומה – גדולה מכדי לשמור עליה על ידי סימון בריח – ולכן הם פיתחו את תקשורת הזמרה. כל משפחה מכריזה בבוקר על הטריטוריה שלה והמשפחה ממול עונה לה בתשובה, המזכירה סירנה בסולמות משתנים ונשמעת למרחקים, מאזור השמורה עד לכפר – יותר משלושה קילומטרים. שמענו את השירה מרחוק ומיהרנו ליער כדי לראות את האינדרי שר בפה האדום המרשים שלו (המראה הבלתי נשכח מלפני 18 שנה), אבל אז – ככה זה עם ילדים – בת החמש שלנו נפלה ובכתה והיה צריך להרגיע אותה, ועד שהגענו למורי האינדרי נבהלו והפסיקו לשיר (תירוץ מספיק טוב כדי לשוב לכאן בעתיד).

המסע למדגסקר סגר לנו עוד מעגל. לפני 18 שנה, בעודנו צעירים וללא ילדים, נסענו למדגסקר לחפש את הפוסה והאי-אי – שתי חיות שאינן דומות לכלום ואז גם לא ידעו עליהן הרבה. לילך שהייתה במדגסקר שנה קודם לכן ושמעה על החיות המוזרות האלה החליטה שזה הדבר היחיד שצריך כרגע לעשות – לחפש אותן. 45 יום לקח לנו למצוא אותן. עברנו תלאות והרפתקאות מצמררות, ועכשיו באנו כמשפחה לחוות שוב את עולם הטבע המיוחד הזה דרך עיני ילדינו.

הפוסה (Cryptoprocta ferox) היא הטורף הגדול ביותר במדגסקר. במשך שנים התקשו החוקרים לסווגה, שכן היא חולקת מאפיינים שונים עם הגחניים, הנמייתניים והחתוליים, אך כיום היא נחשבת לחברה במשפחת טורפי מדגסקר. אורכה כ-150 סנטימטר (כמחצית מהאורך הוא הזנב) והיא מתמחה בטיפוס על עצים ובטריפת למורים בגובה רב. בעל חיים זה כמעט לא נחקר. לאיי-איי (Daubentonia madagascariensis או Aye-aye באנגלית) יש אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך, אבל סימן ההיכר שלו הוא האצבע האמצעית הדקיקה שלו, שבה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים – כדי לגרום לזחלים שבתוכם לזוז; גם כסטטוסקופ – כדי לחוש היכן מסתובבים רימות או זחלים בתוך העץ; וגם כ"חכה" – לשליית הזחלים. בעזרת שיניו הענקיות הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.

לילך מצאה אהבה. עם למור שחור
לילך מצאה אהבה. עם למור שחור

אי לכך, כשראינו את הפוסה בשמורת אנאלאמאזאוטרה, ההתרגשות הייתה רבה. רגע לפני שהיינו אמורים לעזוב את השמורה ניגשה לדנדן עובדת מקומית בשם כריסטינה ושאלה אותו אם הוא אינו אחד משני הישראלים שמחפשים את הפוסה. דנדן ענה שכן אבל שאנחנו ממש חייבים לעזוב. 'אבל הפוסות על העץ! עכשיו!', היא אמרה והוא נטש הכול ורץ לכיוון העץ. מסביב לעץ עמדו כל עובדי הפארק ואני באמצע, כמעט בוכה מהתרגשות, מנסה להחזיק את המצלמה ביד יציבה. בצמרת עסקו זוג פוסות בחיזור. רוב עובדי הפארק עמדו שם והתרגשו יותר עבורנו מאשר עבור עצמם. בגובה של 25 מטר זינקו הפוסות למרחק של ארבעה-חמישה מטרים. רק באותו רגע, כשעמדנו מול החיה הזאת, אמר דנדן שהוא מבין את ההתלהבות שלי ושל ביולוגים נוספים. הפוסה, כאמור, נראית כמו הכלאה בין נמייה, צבוע וחתול גדול – זנבה ארוך כמעט כמו שאר הגוף, בדומה לפומה, ראשה מזכיר ראש נמייה, צבעה חום-שוקולד ומבנה גופה שרירי ומתאים לטיפוס על העצים. לאחר ההופעה המרשימה, שנמשכה כחצי שעה וכללה כמה זינוקים ארוכים בין העצים בגובה עשרות מטרים, החליטה הנקבה להסתלק. היא גלשה במורד הענפים אל הגזע בתנועות קלילות ומיומנות, והחליקה על הגזע תוך כדי לפיתתו ברגליה האחוריות. בערך מטר מהקרקע היא עצרה, הביטה בנו, אולי כדי שנספיק לצלם, ונעלמה.

לא חשבתי לרגע שבטיול הזה – עם שמונה ילדים והרעש הנלווה אליהם – נראה גם הפעם פוסה. ואולם, אחרי נסיעה ארוכה מאוד לשמורת קירינדי שליד העיר מורונדבה (Morondava), כ-10 שעות מהבירה טאנה, בעודנו מתמקמים בבקתות עץ עם המון חרקים לא מזוהים מסביב, אופק (המתבגרת הגדולה שלי) באה אליי ואמרה: "אימא, יש כאן פוסה. לא רצית לראות פוסה?". אחרי 18 שנה בתי מוצאת לי פוסה במדגסקר. ההתרגשות אחרת – הפוסה בקירינדי התרגלה לתיירים והיא יושבת בשמורה ואפילו מגיעה לבקתות כדי לבדוק אם נשאר משהו לנשנש, אבל היא עדיין מרשימה ומצליחה לרתק אפילו את המתבגרות שלנו. כך אני מתנחמת – הטבע נהרס על ידי האדם, אבל לעתים חיות בר נדירות הופכות פתאום לנגישות יותר בזכותנו. בערב, בבקתה, עם החרקים והרעשים של הטבע, חשבנו עד כמה שונה הטיול הזה מהטיול שעשינו כשהיינו צעירים, איך החיים משתנים ודורשים מאיתנו להתאים את עצמנו ועד כמה מעניין לראות את העולם דרך העיניים של הילדים שלנו.

המפגש עם המקומיים

חזרנו לטאנה, הצטיידנו בכל הדרוש והתחלנו את המסע צפונה לאנצירננה ((Antsiranana, עיר נמל הממוקמת במפרץ טבעי בצפון האי – שלושה ימים של נסיעה ברכב עם נהג מקומי שאינו ממש יודע לנהוג ועם מריבות על מי יושב ליד מי, מתי עוצרים, מה אוכלים ואיפה ישנים. איכשהו הצלחתי לתת לזה לעבור לי ליד האוזן וליהנות מהנופים ומהידיעה שזהו ככל הנראה המסע היחיד והאחרון שלנו עם כל הילדים; בפעם הבאה סביר להניח שהגדולות כבר לא ירצו להצטרף וניסע רק עם הקטנים. המזל הוא שיש במדגסקר המון חוויות בדרך. משני צדי הדרך חרשו המקומיים את שדות האורז בעזרת הזבו. ביקרנו במפעל קטן שמייצר פסלים מקרני הזבו והיה מרתק לראות את החיבור של המתבגרות לשני ילדים קטנטנים מקומיים – הן הראו להם את המצלמה ואת אופן פעולתה. המגע של הילדים עם המקומיים הוא הדבר האמיתי שבשבילו הגענו.

אופק מורחת לק לנערה במערב מדגסקר
אופק מורחת לק לנערה במערב מדגסקר

הדרך התפתלה ועברה דרך שדרה טבעית של עצי באובב ענקיים. גם סוג זה של עצים מוצאו במדגסקר, אלא שבמקרה זה קיים גם מין אחד, מתוך שבעה, מחוץ לאי – באפריקה. עברנו במטעים ובאזורים של ייצור תבלינים, בהם ציפורן ווניל. הציפורן מופק מניצני פרחיו של העץ אוגניית הציפורן (Syzygium aromaticum) השייך למשפחת ההדסיים, ואילו פירות הווניל נאספים מסחלב בשם "שנף ישר-עלים" (Vanilla planiflolia), הגדל כמטפס על עצים ביער. התושבים קוטפים את פירות הסחלב בידיהם, מערימים אותם בתוך סירת קנו מלאה במים והנשים דורכות עליהם ברגליים יחפות ולצלילי מוזיקה קצבית. לאחר השטיפה פירות הסחלב מיובשים, נארזים ומיוצאים לאירופה.

המשכנו צפונה לשמורת אנקאראנה (Ankarana Special Reserve), ובדרך השחירו לפתע השמים – ארבה. מאות אלפים של חגבים כיסו את השמים, נחתו על כל עשב רענן וכילו אותו עד תום. יכולנו לראות מרחוק את המקומיים מנסים לגרש את האסון משדות האורז שלהם בצעקות ובתיפופים. מיד עצרנו בצד הדרך. לילדים זו הייתה חגיגה – הקטנים תפסו את החגב ובחנו אותו לעומק והגדולות העמידו פני נגעלות אך למעשה היו מוקסמות – וחשבתי לעצמי שאת המראה הזה, של שדות האורז הנחרשים על ידי המקומיים בעזרת הזבו ומעליהם שמים שחורים מארבה, לא אשכח לעולם. כמה מקומיים הראו לנו שקים ענקיים שבתוכם ערמות של ארבה, חלבון מן החי ומצרך נדיר למלגשים. היה להם חיוך ענק של ציפייה לארוחת הערב – אורז עם הרבה ארבה. לקחנו קצת, לבשל גם לנו.

כבר בתחילת היום הבטיח דנדן לבנות שנעצור באחד הנהרות שבדרך. היה חם, היינו כבר שעות ברכב וזה היה רגע מושלם לאיזה נהר. הנהר במדגסקר הוא כמו כיכר העיר של פעם – שוטפים בו כלים ובגדים, מרכלים, לוקחים מים לבקתה, מתרחצים ומשחקים. עצרנו בסמוך לגשר מעל אחד מהנהרות הרבים החוצים את הדרך צפונה. הילדים מיד קפצו למים; לא צריך שפה, יש שפת משחק, צחוק ומגע. המתבגרות המקומיות, שאינן מתביישות והולכות חשופות חזה, קלעו צמות למתבגרות המתביישות שלנו. כל הפערים הצטמצמו לרגע של חברות וסקרנות שנוצר ונפרם, כמו הצמות.

בסוף היום הגענו לאנקאראנה. בשנים האחרונות התגלו בשמורה תופעות גיאולוגיות מרתקות ויש בה מגוון ייחודי של בעלי חיים תת-קרקעיים ושל פרימטים, בהם האיי-איי ולמור כתר (Eulemur coronatus), יצור יפהפה שלמד שבשמורה אין לו מה לחשוש מבני אדם והתקרב אלינו באצילות כדי לקבל חתיכת בננה. אחת התופעות הגיאולוגיות המרתקות בשמורה נקראת "צינגי" (Tsingy) ואפשר למצוא אותה באזורים שונים באי. מתחת לסלעי הגיר שהרוח והגשם צרו בהם צורות מחודדות ומשוננות, ושעל גביהם מקפץ לו למור הכתר בקלילות, נוצרו מערות נטיפים עצומות, שבחלקן זורמים נהרות תת-קרקעיים עם מפלי מים. במקומות מסוימים נהרות אלו היו מקור המים היחידי שלנו לשתייה ולרחצה. דמיינו רחצה בנחל הזורם מתחת לפני האדמה, במים צלולים, כשאין סביבכם נפש חיה. תוך כמה שניות כולם היו במים הקרים, צועקים ומאושרים, גם אני – לא במים אלא למעלה, מצלמת ומאושרת.

נבט (מקדימה) ואופק חוגגות בבוץ הטובעני באזור הצינגי האדום
נבט (מקדימה) ואופק חוגגות בבוץ הטובעני באזור הצינגי האדום

אי כמו שאי צריך להיות

בדרך חזרה דרומה מאנקאראנה, עצרנו בכפר קטן שתושביו מתמחים בעבודה מעניינת במיוחד – הפקת חצץ. כמה משפחות, שזה בעצם כפר שלם, יושבות כל היום על האדמה, מכות עם פטיש קטן על אבנים ויוצרות חצץ שאותו הן מוכרות לבנייה המקומית. מיד הצטרפנו. הילדים למדו לדפוק על אבנים עם פטיש, מה שהם הכי אוהבים לעשות, וכאן במקום הנידח הזה זו פרנסה (דלי חצץ נמכר בשקל אחד, בערך). המתבגרות גם עבדו – הן פתחו מכון יופי, מרחו לק לנשים וליפפו צמידים לילדים.

לאחר מכן הגיע הזמן לנוח ולפצות את המתבגרות על "הסבל" שחוו עד אז, ובדיוק בשביל זה קיים נוסי ביי (Nosy be), אי קטן (שנקרא "האי הגדול") הנמצא צפון-מערבית למדגסקר. זהו אי כמו שאי צריך להיות – עם חופים לבנים, דקלי קוקוס ומים צלולים העשירים ביצורים צבעוניים ובדגים טעימים. תקופת השלטון הצרפתי במדגסקר בשנים 1960-1895 השאירה את חותמה, ובכל כפר ברחבי מדגסקר, אפילו בקטן והנידח ביותר, אפשר להשיג בגט טרי, דגי ים טריים וסרטנים מבושלים בסגנון צרפתי. אם אתם בטאנה הבירה תוכלו אפילו ליהנות מיין טוב. נוסי ביי משמש כמקום נופש לתיירים רבים ואפשר למצוא בו בתי מלון בכל הרמות. התפנקנו במלון קטן על החוף, ומחלון החדר יכולתי לצפות בילדים משתכשכים במים הכחולים הבהירים (שבוע לאחר מכן, ביום הנחיתה בארץ, חיכתה לי בחינה בנוירואנטומיה, אז את הזמן בנוסי ביי העברתי לצערי בחדר בלמידה למבחן).

אחר הצהריים לקחנו את הילדים ובעיקר את המתבגרות לעץ הילנג ילנג (ידוע גם כ"קננגה ריחנית"), כדי ללמוד מאיפה מגיעה תמצית ריח הבושם שהן קונות בהמון כסף – עוד נדבך באי האגדות מדגסקר. העץ נראה כמכושף. גוזמים את הגזע כדי שיהיה נוח לקטוף את פרחיו והענפים התחתונים גדלים בצורה אופקית בפיתולים מוזרים. פרחיו הצהובים נקטפים ומהם מופק במפעל מקומי שמן אתרי יוקרתי. תמצית הילנג ילנג היא מרכיב חשוב בבשמים רבים, וגם ברפואה האלטרנטיבית מייחסים לה תכונות מרפא רבות.

החלטנו שאם אנחנו כבר בנוסי ביי, אסור לוותר על האי השכן נוסי קומבה (Nosy Komba, "אי הלמורים"). מלבד השמורה הייחודית הנמצאת בו, זהו גם המקום הטוב בעולם למפגש עם הלמור השחור (Eulemur macaco) – תת-המין שבנוסי קומבה הוא הצבעוני והיפה מבין הלמורים השחורים. הזכרים שחורים ובעלי ציציות שחורות על האוזניים, ואילו הנקבות ג'ינג'יות וציציות השיער שעל אוזניהן לבנות. כל מי שמחזיק בננה בידו, מובטח לו שתוך שניות יגיעו אליו כמה מהלמורים היפהפיים האלה ויקפצו בחינניות על כתפיו. מצאנו את עצמנו בסירות קנו ארוכות, עם חותרים שריריים וחמודים, חותכים את המים לעבר האי. את סוף המסלול אל האי עשינו בהליכה בגלל השפל, והתמקמנו שם בבקתה מאוד בסיסית. גלית, האימא השנייה, עשתה קצת פרצוף אחרי שהתרגלה למלון המפנק בנוסי ביי (לא רק המתבגרות מתלוננות), אבל אני הייתי חייבת רגע לפני הסוף לחבק שוב למור, להרגיש את הפרווה שלו על הלחיים, לנשום את הטבע – כי מחר כבר לא נהיה פה.

אשל (מקדימה) ואופק, בחוף הים ליד שמורת לוקובה שבנוסי ביי
אשל (מקדימה) ואופק, בחוף הים ליד שמורת לוקובה שבנוסי ביי

מידע שימושי

הגעה: אפשר בטיסה מפריז, ואפשר דרך דרום אפריקה. יש אפשרויות נוספות, אבל הן מסורבלות יותר או יקרות בהרבה.

ניווט: בגלל שהתיירות באי רק בחיתוליה, התנאים לפעמים אינם נוחים – הכבישים משובשים והמפות אינן מעודכנות כל כך – וכדאי לשקול לקחת מדריך מקומי. ספר הדרכה מומלץ לאזור זה של העולם הוא בראדט (Bradt Travel Guides).

כסף: המטבע המקומי הוא אריארי. דולר אמריקאי אחד שווה בערך 3,000 אריארי. ברוב המדינה אין בעיה של גנבות אבל כדאי להיות זהירים, בעיקר בבירה טאנה.

אוכל: תנאי ההיגיינה די ירודים – כדאי להיזהר עם אוכל הרחוב המגרה.

עונה מומלצת: העונה היבשה – אפריל עד דצמבר. הכי מומלץ להגיע בקיץ שלנו, החורף שלהם קריר יחסית. לא מומלץ לנסוע בין ינואר למרס (עונת הציקלונים).

 

לילך ודנדן בולוטין מתגוררים עם ילדיהם בחווה בנגב, שם הם מגדלים זיתים לשמן ומפעילים בית מחסה לחיות בר. דנדן מדריך טיולים בעולם, כולל למדגסקר