של מי החלום הזה?

לא תתפסו אותי צופה ב"פח הגדול", "המירוץ למיליון", "הישרדות", "מעושרות" וחברותיהן לטראשיאדה, אבל תוכניות מוזיקה (טוב, נו, ריאליטי) גורמות לי הנאה צרופה. עם כוס התה הדודתית הנצחית שלי אני מתרווחת בכיף על כל הספה, ובעוד גברברי הבית מתפנים לענייניהם הגבריים, אני נזכרת במדורת השבט המוזיקליות של ילדותי. מאז תחרויות הקדם אירוויזיון שהיו ממגנטות את כולנו לסלון וזוכות ל-100 אחוז רייטינג, דרך "כוכב נולד" על כמעט עשרת עונותיה (ובעוונותיי גם "היכל התהילה"), "בית ספר למוזיקה" שסגרה עונה ראשונה, ועד ל- The voiceהנוכחית – אני מול המסך, פחות או יותר קבוע.

אומר לכם את האמת, היה לי פשוט נעים לצפות ב-The voice. אולי בזכות החוקים המדויקים של הפורמט המיובא השופט את הקול לפני הכל, אולי בגלל הזכיינית הפחות צהובה שלקחה את זה על עצמה, הבחירה המושכלת של צוות המנטורים – אמנים טובים, ראויים, מוכשרים ואהובים באמת, והמנחה החמוד והפְרשי – הכל נראה מקצועי יותר.

העובדה שרוב הפרק הערוך הראה את המתמודדים שזכו לעלות לשלב הבא (וגם אלה שלא – קיבלו התייחסות מכבדת), ולא בוזבזו דקות יקרות על השפלה פומבית של מתמודדים שזייפו את עצמם מספיק כדי להתבייש לשיר במקלחת (ע"ע "כוכב", שבסצנות מסוימות בה נדמה כי צביקה הדר שכח שימי "הקומדי סטור" מאחוריו), מוכיחה כי התוכנית מכבדת את המתמודדים, ואפילו המנטורים לא באמת נלחמים זה בזה, יש רגעים שאף מפרגנים.

הכל נשאר במשפחה

אבל לא רציתי לדבר על מתמודד או מנטור כזה או אחר, אלא דווקא על משפחה. מהרגע שמאור תיתון (23, מושב מצליח) עלה להגשים את החלום של אבא, ועד שנועה גולן בראל (40, עין ורד) אמרה שהיא כאן גם קצת בגלל שאמא שלה כבר לא. מבט על שלושה מתוך ארבעת המנטורים של התוכנית הבהיר שהתפוחים לא נופלים מהעצים, בכלל: לשלומי שבת יש את אביהו (והשם אומר הכל), אביב גפן דומה יותר ויותר לאבא שלו (גם בהגיגים/התפלספויות/מטאפורות מהחצר האחורית), רמי קליינשטיין כבר מעלה את משי על הבמה בהופעות – כל זה אמנם מוכיח שהמוזיקה ואהבת הבמה הן משהו שעובר במשפחה, אבל גם שלא ברור מה קדם למה: האם הילד באמת רצה להיות שם, או שאלה ההורים שלו שלא הותירו לו אפשרות אחרת, והראו לו שזו ורק זו הדרך להגשמה עצמית?

האם מאור יכול לראות מעבר לחלום של אבא שלו, או שהוא ימשיך לעמוד בדיוטי פרי ולראות איך כולם טסים להגשים את החלומות שלהם והוא נשאר בארץ? האם נועה בעלת הקול המדהים היתה צריכה לחכות 40 שנה כדי שמישהו יקשיב לה, כדי שהצל של אמא שלה, הזמרת דינה גולן ז"ל, יסתיר אותה קצת פחות? והאם בעצם כולנו באיזשהו מקום מביאים ילדים לעולם כדי שיגשימו את החלומות שאנחנו לא הצלחנו להגשים, או כדי שהם יילכו בדרך שלנו ויהוו עוד הוכחה לכך שהיא הדרך הנכונה – או שאנחנו מצליחים לתת להם את הכלים לטוות את העתיד שלהם בעצמם?

צוות השופטים (מימין): שלומי שבת, אביב גפן, שרית חדד ורמי קליינשטיין. צילום ינאי יחיאל

ולסיום
שאפו קטן לכל האמהות (וגם לאבא אחד), שעזבו את הכלים והכביסות, החיתולים והבישולים, ונזכרו גם לפרגן לעצמן את החלום, גם אם לא זכו להיכנס ל"נבחרת": סיוון שנישאה למורה שלה למוזיקה מהתיכון, שני וסאני עם בתם המתוקה ("בהצלחה, אמא"), וכמובן נועה המצוינת ("מזל טוב למאיה שלי שחוגגת היום שבע"). טוב לדעת שהחלומות לא בורחים בין ההנקות.