שירת נשים

יום האישה הבינלאומי הוא כר פורה לקיום דיונים על מעמד האישה, בהם ניתן לבחון מה המצב בשטח ולאן מבקשים ללכת מכאן. יום האישה הוא גם הזדמנות מצוינת להעלות דיון בדבר התרבות הנשית. האם מדובר בתרבות הנוצרת על ידי נשים ומכוונת לקהל משני המינים (סליחה, המגדרים), בכזו המכוונת מנשים לנשים או גם וגם? בכל מקרה, התשובות שיתקבלו לא יהיו חד משמעתיות וסביר להניח שהן יהיו בסיס לדיונים סוערים.

אם נבחר למקד את שאלת התרבות הנשית למוסיקה העברית, והאוסף החדש והמחומש "בלדה לאישה" הוא טריגר מצוין לכך, ונבקש למצוא הגדרה ממצה למושג החמקמק "פופ נשי בעברית", נסיים ככל הנראה עם אסופה מכובדת של ציוני דרך והרהורים נוסטלגיים ופחות עם מסקנה חותכת.

71 שנים, 5 דיסקים, 98 שירים

האוסף "בלדה לאישה" מבקש להצביע על רגעי מפתח ב-71 השנים שהוא מסקר. על פני חמישה דיסקים המכילים 98 שירים הוא מטייל מ"עלי גבעה" שהקליטה ברכה צפירה במהלך שנות הארבעים ועד ל"Step Dance2" של תמר אייזנמן שהופיע באלבומה האחרון שיצא לפני כשנה. בהאזנה חוזרת לשני השירים האלו אפשר להצביע על שינוי אחד לפחות שעבר הפופ הישראלי בפרק הזמן הנתון.

בעוד שמרבית הזמרות בעידן שלפני הקמת המדינה וגם בעשור הראשון לקיומה היו בעיקר זמרות ממוצא מזרחי (ברכה צפריה, שושנה דמארי, יפה ירקוני מרים אביגיל, עליזה קאשי וגילה אדרי, אם למנות רק כמה) ששוררו שירים שרקחו גברים ממוצא אירופאי (כמו יוחנן זראי, יעקב אורלנד, משה וילנסקי ודובי זלצר) תוך הפרדת תפקידים מודעת (שילוב התרבויות ההוא אגב מזכיר את יחסי העבודה שבין גרשווין לאלה פיצג'רלד), הרי שכיום מדובר בזמרות-יוצרות שחלקן אף מעורבות בהפקה המוסיקלית של אלבומיהם.

עורכי האוסף, עוזי פרויס וליאור מזרחי, בהחלט התאמצו שלא לקפח אף זמרת ישראלית והאוסף אכן מכיל לא מעט וואן היט וונדרז דוגמת נירה גל עם "עוד חוזר הניגון", אלכסנדרה עם "תקוות ימי", עירית סנדנר עם "ניגונים" והראלה בר עם "על מי את חולמת עכשיו נעמי", שמות שלרוב מכירים רק אספני תקליטים עבריים מהשנתונים הרלוונטיים. גם בחירת העורכים שלא להציג רק את הלהיט המזוהה ביותר עם כל זמרת המוצגת באוסף נכונה ומסייעת ל"בלדה לאישה" להיות יותר מעוד אוסף עברי מהודר שקונים לחג.

תמצית הפופ בישראל

מי שיסקור את השירים שכאן – שערוכים פחות או יותר ברצף כרונולוגי – יקבל את תמצית הפופ הנשי – ובמובן מסיום גם הגברי – בישראל. התחלה שמרנית עם שירי נוף לצד שירים מגויסים; מעבר מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים לפופ עדכני בעל סימני היכר מערביים יותר (הנשמות הטהורות ורותי נבון למשל) לצד מתן לגיטימציה לאמירה אישית ששיאה בתקליט "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין.

את תחילת שנות המשונים מייצגת הקריצה לרוק נוצץ ואמריקאי יותר באופיו (שרי ואילנה אביטל) לצד טיפוח ז'אנר אמצע הדרך (ירדנה ארזי, עפרה חזה וגלי עטרי) והעצמת האישה כיוצרת וכמבצעת (נורית גלרון, יהודית רביץ, קורין אלאל ואסתר שמיר למשל). שנות התשעים הן בליל בין פופ מזרחי, רוק מיינסטרימי, אספירציות לרוק אלטרנטיבי ופופ מסונתז, ומהעשור האחרון עד לימינו ישנם הדים לבוגרות רימון, לקו הרוחני, לחזרה לפופ הרך ומכוון הפלייליסט ולדור החדש של הזמרות-יוצרות דוגמת רונה קינן, אפרת גוש, דניאלה ספקטור ורות דולורס וייס. שוב, לא שום דבר שלא ידענו קודם לכן.

חוה אלברשטיין בשיר "את תלכי בשדה":

קול באישה

לאחר כמה האזנות לאוסף "בלדה לאישה" עשוי להתקבל הרושם שהזמרת הישראלית פחות נועזת או פורצת דרך מהמקבילה הגברית שלה. זה אולי נכון, אבל חייבים לזכור שגם בפופ הבריטי והאמריקאי ההתפתחות המוסיקלית וההיפתחות ליצירה נשית בעלת אמירה – ולא רק למריונטות מצודדות שרוקדות לצלילי המפיקים – לא התרחשה בין לילה. בעידן שבו יש עדיין אנשים בישראל שמתקשים – שלא לומר מסרבים – לשמוע שירת נשים, טוב לדעת שיש מי שעדיין מאמין באישה המקליטה פזמון, ונהנה מכך. ויש ממה.

אמנים שונים – בלדה לאישה – נשים בזמר העברי (אן.אם.סי יונייטד). עטיפת האלבום

לצפייה בשיר "קולנוע" של שרון ליפשיץ:

לצפייה בשיר "מחכה" של ריטה: