מציאות נושכת: שירי מימון מתעדת את החיים במלחמה – וכל אחת תזדהה איתה

בבית שלה, בלוק ביתי שכולו גופייה, גולגול באהלן-אהלן ונפש סדוקה שמתענה מדאגה,  שירי מימון מתעדת את החיים שלה, שהם בייסקלי דומים מאוד לשלנו, בימים טרופים אלה, כמו שהם. נטולי פילטרים, בלי "בואו איתי להתארגן איתי", ואין תיעוד משום קצה של בקסטייג'. בעצם, יש תיעוד – מאחורי הקלעים של החיים עצמם.

>> גם ביום היסטורי מותר לנו לפחד. זוהי לא תבוסתנות – זו אנושיות

אלה ימי מלחמה, זמנים היסטוריים של עימות חזיתי עם איראן ועם הרולטה המאיימת שלה, וההרס והחורבן שהיא מטילה עלינו בכל יום בשבוע וחצי האחרונים. המצלמה של מימון על רקורד: ילדים וההורים שלהם מרוחים על ספה שכורעת תחת שיעמום נוזלי, החדשות מחרישות ברקע ומייצרות עוד רעש לבן שמנרמל את הבלתי נתפס, ובין הממ"ד למטבח, שירי מנסה להדביק שגרה מפורקת: מוצץ ביד אחת, רגש חנוק ביד השנייה. עייפות שנערמת, הילדה קופצת, הילד שואל למה אין רעש של אזעקה, והיא כותבת: "חמש שנים של טירלול. את השנים הכי יפות לוקחים לנו".

בריל אגבי, גולמי במובן היפה של המילה, היא מרכיבה בזמני קצה כאלה יומן מלחמה משפחתי, מקומי, נשי, ישראלי עד כאב. חמש שנים של קורונה, השבעה באוקטובר, מלחמות, אובדנים, חטופים ושכול – הכל נערם בשכבות של מציאות מתפוררת. שגרה מאולתרת, דחוסה, שוברת לב, תחומה בין קירות ממ"ד וזמן שאיבד צורה. תסתכלו על שירי מימון ומשפחתה ותכלס, תראו אותנו. נ.ב, אפשר לארוז לנו פריקסה?