שירו לפסח

אלבום ההופעה המשולש של אביב כבר נושף בעורפנו, והציפיות בהתאם. מאביב אי אפשר לצפות לפחות ממוצר מהוקצע, כמעט מושלם, וזה מה שהוא מתעתד לספק לנו – אלבום משולש, שמגיע עם המון קטעים שלא שוחררו מעולם וגרסאות מיוחדות, כולל די. וי. די. וכל זה במחיר שווה נפש לכל ילד אור ירח חביב ועתיר נוסטלגיה.

בשורה מוסיקלית חדשה, לעומת זאת, אביב לא מנסה לספק לנו. ולמה לו? למעלה מעשור הוא פועל באותה נוסחה מנצחת (טקסטים לא עמוקים במיוחד, מוגשים בעטיפות מוסיקליות נעימות ומולחנות היטב). זה עובד, אז למה להחליף סוס מנצח?

הסינגל החדש שלו מגיש לנו טעימה מתוך האלבום המצופה, ומדגים שהפתעות מרגשות לא נקבל: שני שירים מוכרים מרפרטואר ההופעות של אביב, מעובדים בנוהל המקובל (קצת גיטרות אקוסטיות, המון קלידים, מלודיות מנצחות), עם קצת קהל ברקע שמרים חולצות מיוזעות באוויר, ונשבע שהוא לעולם לא יתגייס. מעל הכל מרחף קולו החרוך של אביב, שכבר לא מעצבן כמו פעם (כי התרגלנו) ומזכיר לנו בחיוך שרמנטי שאם יש מישהו שיספק לנו מתנה מושקעת לחג, זה הוא.
אביב גפן – גן החטאים, חלומות גדולים (הליקון)



לדודה שאוהבים לשנוא

בשביל הדודה שאתם לא אוהבים לנשק על הלחי, אבל אוהבים לקבל ממנה מתנת חג, יש לכם את האלבום החדש של אילנית. כן, כן. אילנית.
קצת קשה להבין מה עומד מאחורי השיקול להעלות את אילנית, אחת הזמרות הגדולות של ישראל, ממאורות הנפטלין והזיכרון הקולקטיבי של המדינה, ועוד לשחרר סינגל בשם "ישראלית".

קשה להתייחס לשיר הזה ברצינות. עם טקסטים מעלי גיחוך כגון "ישראלית בלב ובנשמה, בשפת אמי וגם בשמי", או "בפי תפילת שלום, כחולה כמו טלית – אני ישראלית", אפשר לחשוב שמי שהפיק את האלבום הוא חבר כנסת עם יותר מדי זמן פנוי.

העיבוד המוסיקלי ארכאי ושואב השראות הזויות מהגבעטרון ומהעיבודים התזמורתיים של דויד קריבושה האגדי. אין לזה מקום ברפרטואר המוסיקלי של דור האלפיים, אבל אולי כמה דודות ישמחו לקבל את האלבום החדש לידיים, ולשים אותו ליד הקופסאות הקטנות האלה שאי אפשר לשים בהן כלום.
אילנית – ישראלית (NMC)



כיוון מוסיקלי ישן-חדש

לעומת אילנית, שהרלוונטיות שלה פגה, פוליקר תמיד יישאר רלוונטי בנוף המוסיקלי הישראלי. אין מה לעשות – הבנאדם הפך לסוג של קאנון. לא משנה כמה זמן עובר בין אלבום שלו, משהו בקול המלטף שלו נשמע מוכר, נעים וחמים. קצת כמו לחזור הביתה אחרי שהות בחו"ל, וזה משעשע, כי על זה בדיוק מדבר השיר הזה – על מציאת הזהות הישראלית בתוך כור ההיתוך הניו יורקי, שמלא באנשים מכל דת גזע ומין.

העיבוד הפוליקרי המוכר יושב מדויק כתמיד, עם לחן קצת רוקיסטי אבל מלודי וקליט, קצת סאונדים אלקטרוניים (שלרגעים מרגישים מיותרים, אבל בהופעה הם ישמעו נפלא. תסמכו עליו), טקסט אפוי היטב (של יעקב גלעד) וכניסה מוסיקלית מפתיעה לפזמון הקליט – ריף גיטרה קצת אגרסיבי, כזה שלא שמענו מפוליקר הרבה הרבה זמן. כאילו הוא אמר, "היי, פעם היתה לי להקת רוק די מגניבה". לא ברור לאיזה כיוון מוסיקלי ייקח אותנו האלבום החדש שלו, כי מיהודה פוליקר קצת קשה לצפות למשהו ברור מאליו, אבל אין ספק שמה שזה לא יהיה, זה כנראה יהיה לא רע בכלל.
יהודה פוליקר – שלושה ימים (NMC)



 

לא רק לדודה שאוהבים לשנוא

עוד דמות מיתולוגית בעולם המוסיקה הישראלי היא חוה אלברשטיין. היא עשתה הכל, היא ראתה הכל, ואין לה בעיה להגיד מה היא חושבת. את זה אנחנו כבר מכירים. אבל השאלה האמיתית היא האם היא עדיין יכולה לכווץ את שרירי הלב כמו פעם? האם אלבום חדש שלה הוא משהו שיכול לדבר גם אל קהל שלא מורכב מדודות שהיו שמחות לקבל את האלבום של אילנית כמתנה?

התשובה היא "כן!" מנצח. זמרות שיכולות להגיש טקסט ביקורתי אך מלטף כמו "הכל שירה" אין הרבה בנמצא. את החיוך המקסים-מריר של אלברשטיין אפשר לשמוע בכל מילה, וכל הברה ותו מחוברים בדיוק מופלא, שמאחוריו עומד ניסיון שאין לו תחליף.
העיבוד המוסיקלי צנוע, אבל עשיר בניואנסים, קצת מזכיר לרגעים את העבודה המוסיקלית שנעשתה באלבום הבכורה של שאנן סטריט (סולן "הדג הנחש"), בו התארחה אלברשטיין לשיר אחד.

בשורה התחתונה: אם האלבום המלא ישמע ככה, מדובר בהוצאה כספית כדאית בהחלט, שכן אלברשטיין היא נכס מוסיקלי לאומי, ויש לשמור על הגחלת הזו תמיד.
חוה אלברשטיין – הכל שירה (NMC)



חפלה בחאפ-לאפ

נו, מה יהיה? מתי מישהו בעולם המוסיקה הים תיכונית ירים את הכפפה, וייקח זמרת (או זמר) חדשה, ויפיק לה אלבום שלא ישמע כמו חלטורת אולם חתונות סוג ג'?
"השמחה הגיעה" הוא עוד שיר עילג על בחורה מבית טוב שמחכה לאהוב שלה, שבסוף עזב הכל והבין שהוא אוהב אותה. הסיפור הפשוט מוגש לנו בדמות שורות עמוקות כגון "עכשיו אנחנו פה שמחים, אין כמונו מאושרים", שמכוונות את השיר להיות להיט החתונות הבא. ואין לי ספק שהוא יהיה כזה.

אבל אם כבר להפיק שיר חתונות, למה לא להשקיע עוד קצת ולהפוך אותו לראוי להאזנה? למה שוב להשתמש במכונות התופים המאוסות של שנות שמונים, ושוב לצבוע את העיבוד בתפקידי גיטרה ארכאיים שיהודה קיסר מנגן אותם מתוך שינה?



יכול להיות שמזי אביטבול היא זמרת טובה, אבל בשיר הנוראי הזה היא לא משחקת תפקיד בכלל – ריח הכסף הוא זה שלוקח את תפקידי השירה שלה, והופך אותה למעין בובת ראווה שאמורה להיות יפה על העטיפה, ולא להיות זו שתביא את הבשורה. טוב נו, נמשיך לחכות.
מזי אביטבול – השמחה הגיעה (שרית בירן יח"צ)