שיעור בפילאטיס

המודעה בעיתון המקומי הבטיחה גדולות ונצורות: חיטוב ועיצוב במיוחד של האזורים הבעייתיים, אלה שגם כשאת מכווצת, קרי ישבן וירכיים, נראים איך שהוא קצת יותר מדי רחבים, סליחה נדיבים. למודעה צורפה תמונה של דוגמנית חטובה, ללמדך שתיק-תק, אם רק תתמידי, גם את התפוחה תיראי כמוה. טוב, כמעט. נרשמתי, אלא מה.

זכרונות משיעורי ההתעמלות בתיכון

ביום המיועד הגעתי לשיעור, מצוידת בכמויות של מוטיבציה, מגבת ונעלי ספורט חדשות, מה שהתגלה חמש דקות לאחר תחילת השיעור כטעות פטאלית. הבטתי סביבי, מקטלגת במהירות את הנשים שהתפתו כמוני: רובן נראו כאילו מדי ערב הן מתפתות למשהו אחר: עוגת קצפת, בורקס שמנוני, צ'יפס רכרוכי, הררי חומוס ופיתות עמוסות כל טוב. זולת כמה 'סוררות' שהתהדרו במידות של ציפור – טוב, הן בטח לא ילדו – הרוב התברכו במידות נדיבות.

המדריכה פצחה בכמה תרגילי חימום, ואחרי זה עברה לעיקר: שיעור פילאטיס. כבר בחמש הדקות הראשונות הבנתי שזה לא בשבילי. עם יד על הלב, מאז שאני זוכרת את עצמי נמניתי על מיטיבי הלסת ולא על מיטיבי הלכת. מכשירי התעמלות וחדרי כושר מפילים עלי אימה ומזכירים לי תקופות שחורות בהיסטוריה האנושית, כמו למשל תקופת האינקוויזיציה. המראות שנוהגים להציב אותן בכל אולם ספורט מיוזע גורמים לי לדיכאון קליני, ואם זה לא מספיק – בכל שיעור כזה אני נאלצת לרדת מהעקבים, תוך ניסיון נואל להסתיר את העובדה שאלוהים חנן אותי ב- 1.60 ס"מ טבין ותקילין.

תוך כדי ניסיונות לעמוד בקצב, נזכרתי בשיעורי ההתעמלות בתיכון עם המורה פנינה, הזכורה לרע, שפדלאות כמוני הצליחו להפיק ממנה כמויות של רוע וסרקזם. לא עזרו כל התירוצים המלומדים שלי בנוסח של כואב לי הראש/הרגל/היד או שלושתם יחד, פנינה ידעה שאני שונאת לזוז, ובעיקר שאני שונאת אותה. אגב, כשנגמרו לי כל האברים, השתמשתי בתירוצים אחרים: מחזור, דיכאון, אכלו לי, שתו לי – רק כדי לא להזיע בג'וגינג. שנים אחר כך, כשגילו שאני אלרגית לאבק, שאלה אותי הדוקטורית הטובה: נכון שהיית מאלה שתמיד סחבו אותן בטיול השנתי סחיבת פצוע? 'בטח', עניתי באושר, וסוף סוף היתה לי גושפנקא רשמית להמשיך ולהתפדלע.

למי יש כוח להיראות סקסית?

אבל בפילאטיס, הקאפו, סליחה המדריכה, לא מוותרת: "את שם בפינה" היא שואגת "תתחילי לזוז בשביל זה את כאן, נכון???" "בטח" אני עונה חלושות מנסה להבין איפה שמים את היד והרגל, ומה לעזאזל עושים עם הבטן. "לכווץ", היא ממשיכה, "למתוח" היא מצווה, וכל ציווי כזה מכווץ לי במקום את השרירים, את הנפש, ומדגיש את יכולתי המוגבלת בכל מה שקשור בספורט.

בשלב כלשהו, בעיקר מתוך שעמום, אני בוחנת את הבנות: ההיא שמימיני נראית סובלת לפחות כמוני, וזאת שמשמאל, שנראית כאילו הרגע סיימה את הספונג'ה, נרדמה והיא ישנה בשלווה על המזרן. 'מי יודע' אני חושבת, 'אולי יש לה שלושה קטנטנים שלא נותנים לה לישון, ואולי היא אם עובדת כמוני שצריכה לתקתק מרגע היקיצה ועד לרגע השינה, ודווקא אז – כשסוף סוף היא מגיעה למנוחה ולנחלה – היא צריכה להיות סקסית, עם הריח של האקונומיקה והאימונית שראתה ימים טובים מאלה.

"נו", אני מנחמת את עצמי, "יש כמה יתרונות בלישון באלכסון. זה אחד מהם".