שיעור במגניבות: הטור של נטלי עטיה

צילום: גיא נחום לוי
צילום: גיא נחום לוי

נטלי עטיה הזיעה ממאמץ בניסיונות להיות האימא הכי קולית בשכונה, עד שהבינה מה באמת היא צריכה לעשות כדי לקבל את תואר אימא מהחלומות. טור אישי חדש שיעזור לכם להתבגר יחד עם הילדים

88 שיתופים | 132 צפיות

 

״אמא, את מביכה אותי. את לא מבינה שאת לא בת 16?"

איזה מזל שבני בן ה-14 מזכיר לי מדי כמה ימים שאני לא בת 16, כי באמת שלא שמתי לב לזה קודם. לא בבוקר עם בוחטה של סרום מתחת לעיניים, לא בקיץ כשהביקיני בורח מפניי ומתחפר בתוך המגירה ולא כשאני מניחה פתאום את היד על הגב התחתון ונאנחת קלות (תנוחה חדשה מודל 2017).

"מה נני? מה עשיתי הפעם…?"

"הווידאו המטופש הזה שהעלית לסטורי באינסטגרם, תמחקי אותו! עכשיו! את לא מבינה שכל החברים שלי יראו אותו …?!״

"אבל נני…", אני מנסה לפנות אליו בקול הכי רך שאני מוצאת בתיבת התהודה שלי, "זה סרטון שחור-לבן, אמנותי, אני די אוהבת אותו ומחר הוא כבר יימחק מעצמו. חוץ מזה, תגיד לחברים שלך שהם מוזמנים להוריד עוקב אם קשה להם". אופס. התחלתי נאום בוגר וסיימתי כמו ילדה בת 6.

"איזה אמנות?" מגיב גידי אורשר הקטן שלי, "לכי תחפשי עבודה בסרטים ופשוט תמחקי את זה! ע-כ- ש-י-ו !!!"

צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון

 

פשוט תענוג. איזה שיח גבוה ומפרה בין בן לאימו. אז זהו, לקח לי משהו כמו שלוש שנים שלמות החל מתחילת גיל ההתבגרות של הצעיר בן ה-14 לאחיו הבוגר בן ה-17 כדי להבין שלא משנה מה אני אעשה ובעיקר אם אני אעז לשיר, לרקוד (על האחרון אני אפילו לא מעזה לחשוב לידם, סתם כי חיי יקרים לי), להיות פעילה באינסטגרם ללא צנזורה, לחבוש כובע כשאני מגיעה לביקור בבית הספר וכהנה פעילויות שגרתיות של אישה בגילי, אני תמיד אחשב בעיניהם כלא מגניבה, מביכה ומוקצית מפני הסביבה.

ניסיתי להבין למה זה ככה. עברו שנים עד שהבנתי שיש פער גדול בין איך שאני תופסת את עצמי כאימא ואדם ואיך המתבגרים שלי רואים אותי.

ממש לאחרונה נפל לי האסימון (אסימון. מילה עתיקת יומין ומסגירה את דורי, לא?) כשבן ה-14 צייר ציור ״ברוך הבא״ על דלת ביתנו במיוחד עבור בעלי שחזר משהייה ממושכת מחו״ל, ובתוכו צייר בדיוק גאוני ורגישות מופלאה את דיוקנו של כל אחד מבני הבית. כולם מלבדי.

הדמות הנשית היחידה בבית שלנו התגלתה בציור כאישה עבת בשר, לא אופנתית בעליל, אישה שהיא כולה סווטשירט הודי ביתי, מתולתלת עם פנים ארוכות.

האמת, נראית מאוד חביבה האישה הזו. אבל איפה אני בציור?

צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון

 

ואז הבנתי שכך רואה אותי בעיני רוחו בני בן ה-14. לא התאפקתי וכעבור כמה ימים שאלתי אותו לפשר הדבר.

״כחחח״ כחכתי בגרוני בעדינות מבלי להפריע לגאונות הציורית שלו ושאלתי: "נני, למה ציירת אותי מעט רחבה…?" (כי למה שיפריע לי שהוא צייר אותי עם פנים באורך של מלפפון אירופאי? עובי הבשר זה מה שנחשב ומה שהפריע לי במיוחד.)

״כי בבית את תמיד מסתובבת עם הסווטשירט הזה האפור-ורוד".

״וואלה".

״כן, וואלה אמא".

״והתלתלים המוגזמים…?".

״אמא, אני לא יודע איך את נראית מבחוץ, אם את יפה או לא, את אימא שלי וזהו".

או! סופסוף קיבלתי תשובה תמציתית וברורה כמו סמס, לכל השנים בהן הוא רדה בי להפסיק להביך אותו רק מעצם זה שאני בוחרת לנשום. אני האימא שלו. לא שחקנית, לא דוגמנית, לא בלוגרית אופנה, אפילו לא אישה – אימא.

״ותגיד״, שאלתי כעת את בכורי בן ה-17, "איזה סגנון של בגדים היית רוצה שאלבש ואיזו תספורת אתה חושב שכדאי לי לעשות כדי להיחשב מגניבה בעיניכם?".

״כלום. כמו שאת. את אימא׳ת חלומות".

לא הצלחתי להסתיר את החיוך הענק שכיסה לי את הפנים. אני אימא'ת חלומות.

״האימא הכי טובה שיש" הוא הוסיף במתיקות.

צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון

 

זהו,  איי רסט מיי קייס. קיבלתי במעמד לא רשמי את התואר הכי חשוב שאי פעם אוכל לקבל. חיכיתי כבר לפגישה הקבועה עם הפסיכולוג האישי, כדי לספר לו שממש עכשיו הבנתי איך זה מרגיש כשהלב מקבל כנפיים.

ולעניין הפרקטיקה, בננות יקרות, הגיע הזמן להפנים ששום בגד או אקססוריז לא יצילו אתכן מחוסר המגניבות שלכן בעיני המתבגרים. לא בגלל שאתן באמת לא מגניבות, אלא בעיקר כי אתן אמהות לילדים מגניבים בעצמם. לכן, על מנת להיות בטוחה שאתן מפנימות את המסר עמוק לתוככן, הצטלמתי היום עם הדגמים שאסור לך ללבוש כאמא למתבגרים, אותם בגדים שמוכרחים לצאת מהארון שלך עוד היום, היישר לארונה הפרטי של בת ה-18 הקרובה לאיזור מגורייך, או לעלות מיד לבוידעם.

*נכתב מנקודת מבט אישית והומוריסטית ולא מהווה תחליף לייעוץ מקצועי.

 WWW.NAYABYNATALY.COM

צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון
צילום: הראל שרון