שיחה על בנים ומגע גופני קל

הפחד מהלא נודע, המרחק, ההתקרבות והמגע בכף היד, שיתפשט בפגישות הבאות גם לזרועות ולכתפיים. יומן טיפול
ישבתי על הספה הכתומה בחדר הכתום שבמרפאה. ברקע התנגן שיר שקט מדיסק שהבאתי איתי לפגישה. צלצול בדלת הפריע להאזנה. "היא מאחרת", חשבתי. השתקפות האור הדגישה אגלי זיעה קטנטנים על פניה של שרון שעמדה בדלת. "היא נרגשת", ציינתי לעצמי. "נלחמתי בכמה שדים כדי להגיע לכאן", אמרה והוסיפה: "זה לא קל לי מה שקורה פה".
"איפה אנחנו אמורים לשבת?", שאלה. הבנתי שהצורך שלה לדבר כל כך הרבה נובע מפחדיה לאבד שליטה ומחרדתה מ"הלא נודע" ושהיא מנסה להיאחז במעט הדברים שהיא מכירה במקום.
הובלתי אותנו לכיוון "החדר הכתום". בדרך שרון נעצרה. "כאן זה השירותים?", שאלה. "תתקדם, אני אגיע מתישהו". נפגשנו במטבח. היא התעקשה להכין לעצמה את הקפה – "רק אני מכינה לי", אמרה. עברו דקות ארוכות עד שמצאנו את עצמנו ישובים בחדר הטיפולים. שרון בחרה לשבת על כיסא העץ המרוחק והמאוד לא נוח. שוחחנו. במהלך הפגישה, שארכה שעה וחצי, היא הפנתה אלי שאלות רבות וגם עקצה אותי על המוזיקה הבלתי נסבלת. הבחנתי בקלות שמתחת למעטה ה"קוצים" של שרון מתחבאת ילדה רגישה, המנסה להגן על עצמה על ידי הרחקת אנשים זרים מסביבתה הקרובה.
בעיני רוחי ראיתי את דינמיקת הקשר הטיפולי שלנו בעתיד והתעודדתי. שוחחנו על נושאים רבים, וכשהגענו לנושאים שבינו לבינה האסוציאציות שלה התייחסו כמעט כולן לחוויות ילדות: "הבנים האלה" היה תיאור שחזר על עצמו. גוון הקול שלה כשדיברה על הנושאים הללו היה ילדותי. "אני אוהבת נרות", אמרה שרון בעודה בוהה בנר הסגול הכבוי בפינת החדר, "אני יכולה להדליק אותו?". "ודאי", השבתי. שרון הציתה את הנר ועמדה מולו. שוב נראתה כמו ילדה.
כשחזרה לשבת על כיסא העץ אמרה: "אני לא זוכרת כלום ממה שליאת הסבירה לי… מה הרעיון שעומד מאחורי ה'תורות' שאנחנו אמורים לעשות?". הבנתי שהיא מתכוונת ל-Sensate Focus (תרגילי מגע במיקוד חושי). הזמנתי אותה לשבת לידי על הספה, הסברתי לה את הכללים וסיכמנו שהמגע יתמקד בכף היד. כששרון בחרה להיות אקטיבית ראשונה, לא הופתעתי – בעמדה של שליטה היא פחות לחוצה.
שרון שאלה אם אפשר להפחית את זמן המגע לפחות מחמש דקות. לבסוף קבענו מסגרת של שלוש דקות, שלי נראתה קצרה מדי, אבל חשבתי לעצמי ש"לפחות נתחיל ממשהו". היא הניחה על ירכיה כרית, כמו בכדי לשים בינינו גבול שיגן עליה. "שנתחיל?", שאלתי והנחתי את ידי על הכרית.
"מה אני אמורה לעשות עכשיו?", מלמלה שרון. פניה הסגירו את הקושי שלה להניח את כף ידה על זו שלי, אבל היא עשתה זאת. ידה הייתה קרה. היא פתחה בתנועה שהיסוס ניכר בה. "אני יכולה להפסיק?", שאלה עוד לפני שעברו שלוש הדקות. "יש רק עוד דקה, נסי להמשיך". שרון לקחה נשימה והמשיכה.
"היה לה ממש קשה להתחיל את החלק של המגע", אמרה לי ליאת, המטפלת המינית, בפגישת ההדרכה. "נושא מתן האמון עלה רבות בפגישה שלי עימה. המגע מעולם לא היה חלק מרפרטואר התקשורת שלה ועבורה זהו צעד גדול. ניצני האמון שנוצרו ביניכם אפשרו לה לעשות את הצעד. עכשיו אני רוצה שתעבדו על בניית קשר המבוסס על ידידות, עם דגש על בניית אמון. מבחינת המגע – סיכמתי איתה שבפגישתכם הבאה אתם חוזרים על ה-.F.S בכפות הידיים. אם היא תרגיש בנוח, תוכלו לעבור לשלב הבא ולהרחיב את המגע גם לזרועות ולכתפיים".
יומנו של סרוגייט – לחלק הבא >>
יומנו של סרוגייט – לחלק הקודם >>
דניאל הוא סרוגייט בצוות המרפאה של ד"ר רונית אלוני, תל-אביב. השמות בדויים ופרטים מזהים טושטשו, לצורך שמירה על כללי האתיקה הטיפולית