שיבוצים לגנים: איך תדעו האם כדאי לערער על השיבוץ?

וואו. חיכיתי ליום זה פחות או יותר חצי שנה. התעוררתי שבע דקות לפני הזמן. הלב מאיים לפרוץ את בית החזה, מנהל מאבק בין שמחה, חרדה ועצב. היום הגדולה-קטנה שלי משתבצת לראשונה בחייה למערכת חינוך פורמלית. תעודת הזהות שלי מוכנה כדי להזין פרטים באתר המיועד. תכננתי להתאפק, הרי יש את כל היום, ובטח בדקה הראשונה האתר יקרוס, אבל לבסוף ב-8:00 לא יכולתי להחזיק את עצמי ונכנסתי ללינק המיועד כדי לגלות לאיזה גן הבת שלי שובצה בשנה הבאה.

"יש!", האשכול הוא האשכול שביקשתי. הגן, פרי כלשהו. מממ לא מכירה. אני שמחה? אני עצובה? אני מרוצה? אני לא יודעת! מאז שילדתי לא הרגשתי מוצפת כל כך מחוסר אונים, התרגשות וחוסר מידע. הבנזוג הזכיר לי לצלם מסך. לעתיד. 

אני שמחה? אני עצובה? אני מרוצה? אני לא יודעת! מאז שילדתי לא הרגשתי מוצפת כל כך מחוסר אונים, התרגשות וחוסר מידע

השלב המיידי הבא, לצד צחצוח שיניים, הוא לפתוח את הווטסאפ. אימהות בלב העיר, גן קטנצ'יקים, ילדי tlv, גינדי 3-0, הורי גן קטנצ'יקים 2020-2019, הורי קטנצ'יקים -2019-2018 ועוד ועוד. לפחות 6 קבוצות אימהות יש בווטסאפ שלי ואני חייבת לגלות מי הוגרל לאכול איתי תפוזים או משמשים בשנה הבאה.

נכון, זה לא שיבוץ שלי באופן ישיר, זה שיבוץ של הבת שלי, אבל זה השיבוץ הראשון שלנו בחיים המשותפים שלנו שאינו בחירה, אלא גזירת שמיים, כלומר השמיים הנשקפים מבניין העירייה. וזה מרגיש מוזר נורא.

כעבור 15 דקות כבר נפתחו 3 קבוצות ווטסאפ ייעודיות לכבוד השיבוצים, לצד ה-6 הקיימות כבר, שמכילות פחות או יותר את כל האימהות בשכונה. אין ספק שעל שלושה דברים עומדת האימהוּת: טיטולים, מגבונים וקבוצות ווטסאפ. 

אנחנו מעבירות המון מידע בינינו תמיד, עוזרות אחת לשנייה, מעבירות ורמוקס באמצע הלילה ובוכות כשהבעל מעצבן ואנחנו זקוקות להכלה. חברות אימהות, שתדעו לכן, זו החברות הכי אמיתית ומשמעותית בחייה של אישה. באחת הקבוצות חברה אף הכינה טבלה בגוגל דוקס שבה נוכל לראות מי מאיתנו באיזה גן ואיזה דברים ידועים לנו על זהות הגננת. זה פאקינג חשוב לדעת מי הגננת. זו הדמות שתלמד את הבת שלי בשנתיים הבאות להיות בן אדם, זו האישה שתחבק אותה כשהיא בוכה.

שעה שלמה באוטוסטרדת המידע של הווטסאפ וכל מה שהצלחתי לגלות הוא שהבת שלי לבד בגן, בלי אף אחת מחברותיה. הגן הוא מעורב ודו שנתי, הגננת צעירה, יש שאוהבים אותה ויש שלא. כמו כן, קבעתי שלושה פליי דייטים חדשים עם אימהות שאני לא מכירה לשבוע הבא. 

כל מה שהצלחתי לגלות הוא שהבת שלי לבד בגן, בלי אף אחת מחברותיה. הגן הוא מעורב ודו שנתי, הגננת צעירה, יש שאוהבים אותה ויש שלא

על סמך המידע הזה אני אמורה להחליט בעשרת הימים הקרובים האם לערער או לקבל את הגזירה. עשרת ימי חסד, בהם לא נקבל באופן פורמלי שום מידע חדש. זה אולי נראה אזוטרי לאימהות פז"מניקיות ממני, אבל כרגע, בשלב הזה של חיי, החינוך שלה מרגיש כמו וואחד החלטה חשובה. 

האם אני רוצה שהבת שלי תהיה הגדולה בגן של קטנים האם אני רוצה שהיא תהיה קטנה בגן גדולים? ראש לשועלים? זנב לאריות? אוזניים לחתולים? גפיים לגרבילים? כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובה. אם אני מערערת כדי להיות עם חברה והיא מערערת כדי להיות איתי – מה הסיכוי שנצליח או שאולי חלילה יחליפו בינינו וכל אחת עדיין תישאר לבדה? 

חייבים להרים לעיריית תל אביב על ניהול אופרציה מתוחכמת בחזית הטכנולוגיה על אף מורכבותה. חייבים גם להחמיא להם על המענה בפייסבוק ובשאר הדרכים, רבות יעידו שהן גם קשובים מאוד לבקשות ההורים ועובדים קשה מאוד לרצות את כולם. אבל איך למען השם אני אמורה לדעת מה אני רוצה? האם לא קיימת דרך ידידותית ולגיטימית יותר לדלות מידע על המקום שבו הילדים שלנו הולכים לבלות את מרבית שעות היום בשנה הבאה? לדעת מי האישה שתחנך אותם ותקבל אותם. האם היא חמה? האם היא חכמה? 

אפשר להתקשר לעירייה, לדבר עם המנהלת האזורית ולנסות להשיג ממנה תשובות, אבל זה אפילו פחות יעיל מלבקש ממלצרית שתגיד מה המנות המומלצות. הרי אף אחד לא מצפה שהמנהלת תגיד על גננת כלשהי שהיא לא מומלצת.

ואם כך, האם האמצעים היחידים שעומדים לרשותנו כדי ללמוד יותר על המסגרת החינוכית של הילדים שלנו הם בילוש וסטוקינג? אולי קצת פישינג ברשתות חברתיות ותחקור אימהות אחרות בשכונה? נכון שזה לא הגן שלנו, אלא של הילדים שלנו, אבל חינוך טוב נשען גם על מעורבות הורים, ולפני כל הפרטים הטכניים – הילדים שלנו הולכים להתחנך במקום הזה, לבכות בו, לגדול בו, ללמוד על חברות ודרך ארץ, ואם אני, על כל ארבעים שנותיי, מרגישה חסרת אונים במעמד הזה, כיצד תרגיש בתי בת השלוש שתצעד אל מערכת החינוך הפורמלית בפעם הראשונה? 

האם האמצעים היחידים שעומדים לרשותנו כדי ללמוד יותר על המסגרת החינוכית של הילדים שלנו הם בילוש וסטוקינג? אולי קצת פישינג ברשתות חברתיות ותחקור אימהות אחרות בשכונה?

אולי ראוי היה שלצד המאמצים הרבים לעמוד בקדמת הטכנולוגיה, להשקיע רגע אנלוגי – בין אישי מיושן, ולאפשר מפגש או שיח, עם הגננת המיועדת, או עם מנהלת האשכול, ולתת לנו יכולת להרגיש שיש לנו קמצוץ של השפעה על חינוך ילדינו, מעבר לבחירת המקום בו נשלם ארנונה. "האדם הוא סך בחירותיו" – ילמדו ילדינו בהמשך דרכם בחיים, "בחירות מושכלות הן בחירות טובות יותר", הוא שיעור נוסף ולא פחות חשוב שמחכה להם בדרך, אז איך ייתכן, שדווקא השיעור הראשון-ראשוני שלהם במערכת החינוך הפורמלית עומד בסתירה לשני השיעורים האלו. כי כשאין יכולת לעשות בחירה מושכלת, לפגוש את הגננת, לראות את הפסילטיז, לשאול שאלות שחשובות לנו, כשאנחנו מקבלים החלטה ששיקוליה אינם ידועים לנו, השיעור הפורמלי הראשון שאנחנו מעניקים לילדים שלנו הוא שלמעשה אין לנו בחירה.