"שחקן מספר אחת": הסרט החדש של ספילברג הוא נוסטלגיה נטולת נשמה

דמיינו עתיד פוסט אפוקליפטי בו האנושות כולה מחפשת מפלט מהחיים הבלתי נסבלים ומוצאת אותו באואזיס, משחק מציאות מדומה ענק ועשיר. מייסד המשחק משאיר אחרי מותו משחק נוסף ברחבי העולם הווירטואלי שברא והשחקנים נדרשים לפתור חידות שבסופן מחכה הפרס הגדול: שליטה מוחלטת באואזיס ועושר אינסופי. זו בקצרה העלילה של "שחקן מספר אחת", ספר ההרפתקאות שיצא ב-2011 ועמוס וגדוש ברפרנסים מתרבות הפופ והגיקים של שנות השמונים.

שחקן מספר אחת | צילום מסך מתוך הסרט

עוד כתבות מעניינות
8 ספרים לקרוא בסוף השבוע
"פדינגטון 2" הוא סרט הילדים הכי מתוק של הזמן האחרון
איך הפכה ג'ניפר לורנס לשחקנית הכי מבאסת בהוליווד?

"שחקן מספר אחת" לא תהיה היצירה הראשונה של השנים האחרונות שמוצפת ברגעים אייקונים מעשורי עבר. האינטרנט של שנת 2018 הוא נהר שוצף של רפרנסים תרבותיים ונוסטלגיה דביקה. באזזפיד יגלו לנו איזו נסיכת דיסני אנחנו אם רק נבחר דמות אהובה מ"הארי פוטר", יוטיוב מלא בסרטונים כמו "מועדון קרב ערוך מחדש כמו קומדיה רומנטית" ומעריצים מפגישים בציור אירוטי אחד דמויות מסרטים שונים. כל זה משפיע כמובן גם על לוח ההפצה שמתמלא בסרטי המשך וחידושים ללהיטי עבר.

עכשיו סטיבן ספילברג לקח על עצמו את המשימה להפוך את "שחק מספר אחת" לסרט ומדובר באתגר לא קטן בכלל, לא רק בגלל שעלילת הספר נמשכת למעלה משנה אלא גם ובעיקר בגלל עומס האזכורים התרבותיים שיש בו, מה שבהכרח אומר הרבה כסף שצריך לבזבז על תשלום זכויות יוצרים להמוני מותגים. וכך במקום לראות על המסך שחזור סרט של מונטי פייתון או ביצוע שיר של להקת Rush בגיטרה חשמלית אנחנו רואים על המסך משימות שונות בתכלית אם כי לא פחות פוטוגניות כמו מירוץ מכוניות עם דינוזאורים וקינג קינג שמסתובבים חופשי על הכביש.

צילום מסך מתוך הסרט

לא רק חידות המשחק עברו תהליך קיצוני של הקללה והשטחה בדרך למסך הגדול. גיבור הסיפור הוא ווייד, נער אמריקאי בודד ועני, שמפתח אובססיה לא בריאה בעליל לתרבות האייטיז, בתקווה לפתור את החידות ולנצח במשחק. בדרך למסך הגדול הוא הופך מנער שמן ומחוצ'קן עם ביטחון עצמי נמוך למעין מרטי מקפליי מגניב, בריא נפשית ורזה (בגילומו של  טיי שרידן החמוד). אם בספר אנחנו פוגשים גיקים אאוטסיידרים שמתנהלים בעולם של אלימות, עוני, קשיים חברתיים ואף פוסט טראומה, ספילברג העדיף לוותר על כל אלה וליצור סרט מגניב על אנשים חמודים שפותרים תעלומה ביומיים-שלושה. רמזים מיניים בשביל ההורים, רפרנסים מ"באטמן" בשביל הילדים, והתוצאה המתקבלת היא סרט שהוא ספקטל כיפי לרגעים אך נטול כל נשמה.

"שחקן מספר אחת" עושה לנוסטלגיה את הדבר הגרוע ביותר שהיא יכולה לבקש ומשתמש בה ככלי ריק בלי להתעכב על הרגש והמשמעות האמיתית מאחורי הדברים. על המסך מרצדים זיכרונות מוכרים וצבעוניים שרק מסתירים את העובדה שהדמויות כולן דלות להחריד. ואי אפשר לא לתהות איך דווקא סטיבן ספילברג, שסרטיו הטובים ביותר הצטיינו ביצירת תחושה של השתאות ופליאה, התרגשות ילדותית ריקה מציניות, ביים סרט כל כך נטול רגש וציני?

צילום מסך מתוך הסרט

יכול להיות שהבמאי המיתולוגי פשוט מעורב מדי בחומרים שאליהם כל הדמויות אובססיביות כל כך, אין לו את הסטייט אוף מיינד של מעריץ שגדל באייטיז על הסרטים שלו ושל החברים שלו. ואולי זה פשוט לא כל כך מעניין אותו. הרי הדמות הכי מרתקת בסרט היא זו של האלידיי (מארק ריילנס), מייסד המשחק והיחיד שבאמת נשאר אותו הדבר כמו בספר: גאון על הספקטרום האוטיסטי, שהחיבור הרגשי שלו לעבודה או לסרטים האהובים עליו חזק מזה שיש לו עם חברו הטוב ביותר. וכך, במקום הסיפור המקורי שהפגיש אנשים אבודים מרחבי העולם ואיפשר להם לבנות חברויות אמת ראשונות דווקא בעזרת הרשת, זה סיפור על גבר מזדקן ואכול חרטות. בעיבוד הקולנועי של "שחקן מספר אחת" העולם הווירטואלי מתואר כרדוד וקפיטליסטי, הסרט רוצה שנעזוב את האינטרנט ונבלה יותר זמן עם אהובינו במציאות. ולמי אכפת אם מדובר במציאות פוסט אפוקליטית, מגעילה ומתחננת לתיקון, העיקר שהגיבור מאוהב. והרי אהבה היא לא אסקפיזם, נכון?

ואם כבר דיברנו על אהבה, בואו נדבר רגע על אהובתו של הגיבור המכונה במשחק בשם ארטמי0 (אוליביה קוק, "אני, ארל וזאת שעומדת למות"). בספר היא מוצגת כמתחרה של ווייד במשחק החיפוש, והיא מוכשרת, חכמה ובקיאה ממש כמוהו. הגיבור גם מתאהב בה עד מעל הראש, מה שהופך אותה לגביע נוצץ שמחכה לגיבור בקצה המירוץ. גם היא חסרת ביטחון, כמוהו, לגבי המראה שלה, אבל רק היא צריכה לקבל אישור שהיא נחשבת לוהטת וראויה לאהבה למרות שיש בה "פגם" כלשהו. בסרט, ארטמי0 מקבלת שדרוג והופכת אקטיבית ומעורבת יותר בעלילה ובאקשן, אבל גם לעזר כנגד הרבה יותר מובהק לגיבור. רגע אחרי שהיא מפענחת חידות, היא ממהרת להבהיר לגיבור שרק הוא מוכשר מספיק כדי לנצח. טוב, לפחות זה מתאים לתמה של שנות השמונים.