שו סוהא?

ההודעה המיותרת הגיעה ערב נסיעתי למלטה (Malta). אחד העורכים בעיתון שאני כותב בו שלח לי אימייל עם כמה שאלות לגבי כתבה שהגשתי. עניתי תשובות כמיטב יכולתי, והוספתי שאם יש שאלות נוספות ייתכן שלא אוכל להשיב עליהן, כי מחר אני טס למלטה.

כעבור שתי דקות הגיע עוד אימייל אחד: "אתה באמת טס למלטה?". אישרתי בהיסוס שכן. העורך כתב שוב. לדבריו הם מכינים פרויקט גדול על אנשים שהיו פעם באור הזרקורים אבל נעלמו מן העין הציבורית. סוהא ערפאת, אלמנתו של יושב ראש הרשות הפלסטינית, היא אחת הדמויות שהם מחפשים בנרות. לדבריו היא דמות מסקרנת, אבל קצת מסתורית. לא קל, כתב העורך, למצוא את סוהא ערפאת. "שמענו שהיא גרה במלטה. אם תוכל לברר לנו מה קורה איתה, זה יהיה מצוין. אולי היא תסכים אפילו להתראיין, זה יהיה בכלל גדול. תנסה. מה יכול להיות? בהצלחה". שאלתי אם יש לו כתובת, מספר טלפון או מושג כלשהו על המקום שבו היא גרה, אבל התשובה הקצרה היתה "שום מושג. מלטה היא לא מקום גדול. תשאל אנשים".

בהיתי כמה דקות במייל הזה ולא ידעתי מה לעשות. היה לי מושג מעורפל איך סוהא ערפאת נראתה לפני עשר שנים. חיפוש מהיר העלה שבמלטה מתגוררים כמעט חצי מיליון בני אדם. הם פזורים בעיקר בשני איים – מלטה וגוזו (Gozo). בהנחה שכחצי מהם גברים, הרשימה מצטמצמת לרבע מיליון חשודות. אמרתי לעצמי שזה לא העסק שלי. אני נוסע למלטה כדי לראות את אתרי התיירות באיים. אני שוכח מכל העניין הזה, ושלא יבלבלו לי את המוח.

איפה סוהא?

בשדה התעופה החדש והיפה של ולטה (Valletta), בירת מלטה, הופתעתי קצת לגלות שצליל השפה המקומית דומה מאוד לתערובת של ערבית ורומנית. זאת שפה שמית שמכילה הרבה מרכיבים לטיניים. בכל פעם שאנשים שוחחו לצדי זה נשמע כמו ערבית. איך אפשר לשכוח ככה את סוהא? בכניסה לשדה התעופה עמדה אישה אלגנטית מאוד, גבה מופנה אלי וסיגריה ארוכה בידה. היא נראתה לי מועמדת ודאית לתואר סוהא ערפאת. בן רגע בירכתי את עצמי על ההצלחה. חמש דקות במלטה וכבר ביצעתי את המשימה. כל הכבוד לי. דקה אחר כך התברר שהגברת אמנם בלונדינית, אבל בערך בת עשרים ושתיים. שום קשר לחזון הפלסטיני.

נסענו למלון שלנו, בעיירת נופש קטנה בשם סן ג'וליאן (St. Julian's), לא רחוק מוולטה, ועד מהרה מצאתי את עצמי מחפש את אלמנת היושב ראש. לא באופן פעיל, אבל בהתבוננות ומתוך סרבנות כועסת. בכל מסעדה שנכנסנו אליה בחנתי היטב את מראה הנשים הבלונדיניות. זכרתי שסוהא מתפארת ברעמת שיער צהבהב ובפנים בהירות. הנחתי שהיא בסוף שנות ה-40 לחייה, ואם זיכרוני אינו מטעה אותי היא לבשה הרבה חליפות מחויטות ונעלה נעלי עקב. באופן מעצבן התברר לי שלא מעט נשים במלטה עונות בדיוק על הנתונים האלה.

אחרי שלושה ימים של חיפושים, שבמהלכם אמנם נהניתי מאוד מן האתרים המרתקים של מלטה אבל סבלתי מעצם הדבר שדעתי הוסחה בכל פעם שאיזו בלונדינית חצתה את הכביש, הבנתי שמארחי תוהים קצת לגבי ההתנהגות המוזרה שלי. הם לא העירו דבר, אבל ראיתי אותם מתלחשים בכל פעם שניגשתי לבחון מקרוב אישה זהובת שיער. אני מניח שחשבו שמדובר בסטייה לא מוכרת.

כיוון שלא נותרה לי ברירה החלטתי לנסות לשאול את המדריכה. ניווטתי את השיחה לנושא של אנשים מפורסמים שגרים באיים. היא הכירה שתי דוגמניות איטלקיות, זמרת ספרדייה ובמאי צרפתי. זה לא הוביל לשום דבר. אחר כך שאלתי אם פלסטינאים רבים מתגוררים בוולטה, וגם זה לא הניב תוצאות מלבד משיכת כתפיים אדישה.

ביום הרביעי נשברתי ושאלתי ישירות: "את יודעת אולי אם סוהא ערפאת מתגוררת במלטה?". אודרי, המדריכה, נעצה בי מבט אבוד ושאלה מי זאת סוהא ערפאת. הסברתי. היא לא הפגינה שום ניצוץ של היכרות. "מעולם לא שמעתי עליה", הבהירה אודרי, "ואני מכירה כאן המון אנשים".

באותו יום נתקלתי בשלוש נשים שעל כל אחת מהן הייתי בטוח במאה אחוזים שהיא היא סוהא ערפאת. כולן התגלו כנשים אלגנטיות, זהובות שיער ובהירות פנים, שאינן סוהא ערפאת בשום פנים ואופן.

כשבועיים לאחר תום הביקור במלטה פתחתי את העיתון בערב שבת ומצאתי כתבה גדולה על רימונדה טוויל, אמה של סוהא. בין היתר נכתב שם שסוהא מתגוררת בעיירת הנופש סן ג'וליאן במלטה. היא לא רוצה להתראיין, הסבירה אמה, אבל היא מנהלת חיים נורמליים לחלוטין. נעים לה שהמקום קטן וקצת מבודד. יום יבוא, הבטיחה טוויל, וסוהא תתראיין בהרחבה ותספר כל מה שהיא יודעת. באמת תודה רבה.

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד