שומרי הזיכרונות

כשהייתי קטנה אמא שלי תיעדה אותנו בדרכים שונות. היא צילמה אותנו, כמובן, ומדי פעם גם הקליטה אותנו. חוץ מזה היתה לה מחברת מיוחדת שבה היא כתבה את ה"חוכמות" של כל אחד מאיתנו, ובאירועים חגיגיים היא נהגה להקריא אותן בפני המוזמנים, שהיו ברוב המקרים בני המשפחה הקרובה. לכשגדלנו החלה אמי לכתוב ספרי ילדים, ובהם היא הכניסה את שמותינו כגיבורי הסיפור. גולת הכותרת מבחינתה היתה כשהתפרסם אחד מסיפוריה בעיתון הילדים המיתולוגי "פילון", שבו הופיעו תמונותינו כשלושת גיבורי הסיפור (עד היום הדף הזה תלוי אחר כבוד בסלון הוריי).

כילדה, אני זוכרת שהתחושות שליוו אותי בקשר לתיעוד שלנו היו מעורבות. מצד אחד, אהבתי להיות "כוכבת" ליום אחד ונהניתי כאשר אמי הקריאה את ה"חוכמות" שלי וכולם צחקו או כשראו את תמונתי בעיתון, ומצד שני רציתי שיעזבו אותי בשקט. זה היה די מתיש לדעת שכל חוכמה שלך מתועדת, ושבכל פעם שמקליטים אותך חשוב שתאמר משפט שנון במיוחד כי זה יישאר למזכרת.

מאז עברו שנים רבות, שבהן הפכתי להורה בעצמי, כזה שנהנה לצלם את ילדיו בווידיאו, במצלמה http://www.ifeel.co.il/page/11804 ובסלולרי ואף לתעד את "חוכמותיהם". כיום אני גם יכולה להבין את מניעיה של אמי, וברור לי שהיא בחרה לתעד אותנו בכל הדרכים האפשריות גם בשל סיפורה האישי. כמי שגדלה כדור שני לשואה ללא משפחה מורחבת היה לה חשוב לשמור ולתעד כל מה שאפשר, גם כי היתה גאה בנו ובהורות שלה, וגם כי היה לה איזשהו חוש שאמר לה שרגעים אלו לא יחזרו.



צורך לשמר את הרגע

גם בתחום הזה, לחידושים הטכנולוגיים של השנים האחרונות יש השפעה על סוג התיעוד ומידת תפוצתו. לפעמים ההורים הטריים, מרוב שמחה והתלהבות מהרך הנולד, לא תמיד מסתפקים בתיעוד ילדיהם בדרכים המקובלות, אלא מפיצים בעזרת האמצעים הטכנולוגיים הקיימים את מלאכת התיעוד האישית שלהם לכל רחבי העולם, בין היתר גם לאלו שאינם מכירים את ילדיהם. חלקם מעלים את תמונות ילדיהם בפייסבוק או מקבצים אותן באלבום דיגיטלי שפתוח לציבור הרחב, חלקם מצלמים תמונות בסלולרי ושולחים אותן לנמענים שונים, ישנם הורים שכותבים בלוגים שבהם מתועדים קטעים שלמים מחיי הילדים, ולא אחת משולבים בהם פרטים אינטימיים.

יעל כץ, פסיכולוגית התפתחותית, מסבירה כי התיעוד הוא צורך בסיסי בנפש האדם: "הרצון לתעד נובע מהעובדה שאנחנו מודעים לכך שהחיים הם בני חלוף ושדברים חולפים ומשתנים במהירות, לכן יש בנו צורך לשמר את הרגע ולחוות רגעים קסומים ומרגשים במיוחד על ידי הנצחתם. התיעוד מאפשר לנו לחזור ולחוות את הרגעים המשמעותיים והמרגשים האלה שוב ושוב".

רגעים אלו באים לידי ביטוי, באופן מובהק, כשיש ילדים בבית. "כהורים אנחנו מודעים למהירות שבה הילדים גדלים ומשתנים", אומרת כץ, "ואנו מודעים לכך שהילדים מספקים לנו הרבה רגעים יפים ומרגשים, שברור לנו שלא יחזרו, ובשל כך הרצון שלנו לשמור ולהנציח את הרגעים הללו גדול מאוד".

ממה נובע הרצון בחשיפת היתר הזו?
"זמינות המצלמה, העלות הנמוכה יחסית של התיעוד וערוצי התקשורת הרבים המאפשרים לנו להפיץ את התוצאה המתועדת בקלות רבה, גורמים להורים לתעד הרבה יותר. בנוסף, הגבול בין הפרטי והציבורי היטשטש. אם בעבר צניעות ושמירה על הפרטיות היו ערכים חשובים, כיום חשיפה נתפשת כדבר לגיטימי, כשמגוון האמצעים האלקטרוניים הקיים מאפשר זאת. האינטרנט, לדוגמא, מאפשר לכל אחד להעלות סרטון שבו כולם יכולים לראות אותו, אתה יכול לכתוב בלוג, להשתתף בתוכניות ריאלטי כמו 'הישרדות' או 'האח הגדול' ועוד. התחושה היא שהדרך להיות מפורסם היא ממשית יותר".



איך התיעוד משפיע על הילדים?

כיום החשיפה נתפשת כדרך בטוחה ולגיטימית להצלחה. "כולם מאמינים שכדי להצליח בחיים הם צריכים לבלוט, וחשיפה היא דרך טובה להשגת המטרה. תכונות, כמו הפגנת ביטחון עצמי, יכולת שיווק עצמי ואסרטיביות, נחשבות לתכונות מוערכות המסמלות את המתכון להצלחה. התפיסות האלה מחלחלות גם לתחום הילדים. לכן, כאשר אתה מיחצ"ן את הילד שלך זה לגיטימי, וכך אתה מודיע לכולם שהוא, וגם אתה כהורה, מצליחים.

"כדאי לחשוב פעמיים לפני שמפיצים את ה'חוכמות' של הילדים לכל החברים והמשפחה, או 'מכריחים' אותם להביט או לצפות בקטעי התיעוד. לרובם ילדים משלהם, ולא מן ההכרח שהם יתפעלו מהילדים שלכם כמוכם. כמו כן, אלו שמתעדים באופן מוגזם, למשל דרך עדשות מצלמות הווידיאו, מפספסים במקרים רבים את האירוע עצמו ולא לוקחים בו חלק פעיל. ישנם מקרים שבהם הורים שקועים כל כך בתיעוד עצמו עד שהם כבר לא רואים את הילד".

איך זה יכול להשפיע על הילדים?
"כשמפרסמים באינטרנט, לדוגמא, קיים סיכון כלשהו, והורים צריכים להביא בחשבון שאין להם שליטה על מה שיתרחש עם התמונות. על הורים להבין שתיעוד הילד הוא דבר פרטי שהם נהנים ממנו, וזה בסדר. ילדים אוהבים להביט באלבומים שלהם ושל המשפחה, והתמונות עוזרות להם לארגן ולהבנות את הידע שלהם, ובהמשך את הזיכרונות שלהם, על עצמם ועל משפחתם. כמו כן, התכנסות של המשפחה לצורך צפייה משותפת באירועים משפחתיים שהתרחשו בעבר, מספקת רגעי נוסטלגיה קסומים. אולם כאשר התיעוד יוצא מתחומי המשפחה ועובר לערוצים פומביים יותר, כדאי להפעיל שיקול דעת", מבהירה כץ.

יומני תינוקות: שירות עבור הילדים

יומן תינוקות הוא ספר זיכרונות שבו ההורה מציין את שלבי התפתחות התינוק בתוספת תמונות וכיתוב אישי. ברוב המקרים מדובר בספר מעוצב וצבעוני שאפשר לקנות מן המוכן, ולכל יומן יש את הגרסה שלו. בחלק מהיומנים ניתן למצוא טבלאות מעקב, מקום לציון רגעים קטנים כמו: האמבטיה הראשונה או השן הראשונה, ועוד. ניהול היומן מאפשר להורים לעקוב אחר התפתחות התינוק ולשחזר לאחר שנים רגעים קטנים שאלמלא היו מציינים אותם, לבטח היו נשכחים.

רות פדידה, מנהלת המגמה לליווי בהריון, לידה והורות במכללת "מהות" לרפואה משלימה, ואם לחמישה ילדים בגילאי שבע עד 22, הכינה יומן תינוק אישי ומיוחד לכל אחד מילדיה. הרעיון ליומן, מספרת פדידה, נבע מצורך אישי שלה. "הצורך לתעד הגיע מכיוון שאני עצמי הייתי רוצה לדעת יותר על חיי", אומרת פדידה. "אמי נפטרה כשהייתי צעירה ולא היתה לי כל אפשרות לפתח דו-שיח ולשאול שאלות לגבי ילדותי. לכן, היה לי ברור שאני אתעד את ילדיי, והרגשתי שמבחינתי התיעוד שלהם הוא חובה. בנוסף לכך אני מיילדת, ואני מאמינה שהתיעוד מחזק את החוויה ואת הקשר ביני ובינם כעוברים וגם בהמשך כתינוקות".

איך התיעוד התבצע בפועל?
"התחלתי לתעד את ילדי כבר משלב ההריון, מהרגע שבו ידעתי מהו מינו של העובר. לאחר הלידה צילמתי, מדי חודש, תמונות משמעותיות מחיי הילד, כאלו שהדגישו את שלבי התפתחותו, ושמתי אותן ביומן. ליד כל תמונה כתבתי דברים שונים מהווי הילד, כגון: דיאלוגים שהיו לנו, פרשנות של מחשבות שחשבתי שהוא או היא חושבים, וכיו"ב, כשהכל נעשה עם הרבה הומור. בנוסף לכך, מדי חודש העמדתי מצלמת וידיאו על חצובה ותיעדתי קטעים מחיי כל ילד. בכל חודש צילמתי כעשרים דקות עד חצי שעה".

איך הילדים מתייחסים כיום לתיעוד?
"יש אצלנו מסורת שבכל יום הולדת אני מספרת על כל התהליך, וזה כבר סוג של בדיחה. בעיניי זהו שירות שעשיתי עבורם, כי פתאום הם גדלים ונוצר נתק מהתקופה הזו, ולאחר מכן לא זוכרים את כל הדברים האלה. מבחינתי, זהו המקום לתת לכל אחד מהם את מקומו במשפחה וגם לשמור על רצף מעגל החיים".



צילום מקצועי: בוק כמו של דוגמנים

ישנם הורים שמעדיפים לתעד את ילדיהם בצורה מקצועית. אלו מביאים את הילד לסטודיו לצילום או עושים לו "בוק" תמונות שבו אפשר לראות את הילד מדגמן ב'פוזות' שונות, בדיוק כמו כל הדוגמנים והדוגמניות המפורסמים.

שרון כהנא היא צלמת במקצועה, כך שהתיעוד הוא חלק מחייה. לעיתים היא עצמה פוגשת תינוקות או ילדים ברחוב ומשכנעת את הוריהם שהיא תצלם אותם, ולעיתים הורים פונים אליה בבקשה לצלם את הילד או לעשות לו "בוק". "אני נפגשת עם ההורים והילד בחוץ, בשדרות רוטשילד בתל אביב או בכל מקום אחר, ומצלמת את הילדים", היא מספרת. "אני בכוונה לא עושה לילדים תמונות סטודיו מכיוון שבסטודיו קשה להם להיפתח. אני נותנת להם זמן להסתגל, בינתיים אני מדברת עם ההורה ולאחר מכן מצלמת".

למה שהורים ירצו לעשות בוק לילד?
"כיום אנחנו נמצאים בעידן שבו אנשים נוטים מאוד לתעד דברים. התקשורת מעורבת יותר בחיים האישיים, וזוהי בהחלט תופעה חברתית סוחפת. אנשים מקבלים לגיטימציה לתעד, יש פחות בושה להוציא דברים החוצה, ובעיניי זה נפלא. לגבי ההורים, הם מחפשים תמונות מקצועיות שבהן הילד נראה טוב יותר. כיום, למרות כל השכלולים הם עדיין לא יכולים לצלם תמונות כאלה, וזה בהחלט מרשים שיש מצגת מהממת של הילדים, שלאחר מכן אפשר להראות לכולם".

 

בחלק השני של הכתבה: על תיעוד הילדים ופרסום תמונותיהם באינטרנט, תיעוד באמצעות ספר ילדים, תיעוד באמצעות קיר תמונות, וגם: על תיעוד להנצחת ילד שנפטר»

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה