שומרי הזיכרונות – חלק ב'

לחלק א'»

תיעוד באינטרנט: דיווח מיידי לסבתא ולחברים

אין ספק שחדירתו של האינטרנט הפכה את התיעוד למשוכלל הרבה יותר ופתוח לכולם. האינטרנט רווי באלבומים דיגיטליים מסוגים שונים, שבהם ניתן להעלות תמונות של הילדים ולסדר אותן לפי שנים, חודשים או אפילו ימים. האלבום הדיגיטלי בהחלט יכול להחליף את היומן והאלבום הפיזיים, ובנוסף הוא מאפשר להראות 'לכל העולם ואשתו' איך הילדים מתפתחים. בנוסף קיים הפייסבוק, רשת חברתית שמאפשרת לחבריה להציג תמונות שלהם עם או בלי ילדיהם.

יעל לבסקי-היינריך, אם לשני ילדים (חמש וחצי ושנתיים וחצי), משתמשת הן ביומן הדיגיטלי והן בפייסבוק לתיעוד ילדיה. "כל נושא התיעוד התחיל כשעברנו לניו יורק ובני נולד", היא משתפת. "הייתי צריכה להעביר מסה של תמונות לארץ והיתה לי בעיה טכנית איך לשלוח הכל במייל. השימוש באינטרנט פתר את הבעיה הזו. מספר שנים לאחר מכן חזרנו לארץ, ונשארו לנו חברים ובני משפחה בחו"ל שרצינו שיראו את התמונות. בנוסף, עברתי לצלם במצלמה דיגיטלית ורציתי שיהיה לי גיבוי. חששתי שיום אחד המחשב ייפול, והכל יעלם".

ומדוע את מתעדת גם בפייסבוק?
"השימוש בפייסבוק הוא נחמד, קל ונוח. בדרך הזו חברים חדשים רואים את הילדים שלי, ואני רואה את הילדים שלהם. חוץ מזה, אני גרה בצפון ויש חברים שאני בקושי רואה וזוהי דרך מצוינת לשמור על קשר. אני משתמשת המון גם בסלולרי כדי לצלם תמונות, ואז אני מיד מורידה ושולחת הודעה עם תמונה. אני די מכורה לזה. יש לי מקבץ אנשים שמקבל דיווח מיידי".

מהיכן נובע הצורך לתעד ושכולם יראו?
"זה התחיל מכך שמישהו שהיה יקר לי נפטר, ופתאום קלטתי שחייבים לתעד. אבל אני חייבת להודות שהפכתי לג'אנקי של תיעוד בעיקר מאז שהבן שלי נולד. כשנולד לך ילד את בטוחה שזה הדבר הכי מופלא בעולם, ולכן את חייבת לצלם אותו בכל רגע, ובעשרים זוויות לפחות. זה כיף לצלם אותם, ולילדים שלי יש המון תמונות".

את לא חוששת מחשיפת הילדים באינטרנט?
"האמת היא שזה קצת מלחיץ אותי, בעיקר בשל העובדה שזה און ליין ואנשים אחרים יכולים להשתמש בזה. אבל שוב, זה ממש נוח".



ספר ילדים: להעביר מסר באמצעות סיפור

ישנם אנשים שתיעוד ילדיהם נעשה בצורה שונה, דרך ספר ילדים. לעיתים התיעוד יהיה בצורה ישירה, כמו אזכור שם הילד או ציון שמו בתחילת הספר כמי שסיפק השראה לכתיבה. לעיתים ההתייחסות לילד תהיה בצורה עקיפה יותר, לדוגמא: כתיבת ספר ילדים הקשור לטיפול בקושי מסוים שעבר עליו, פחד מסוים שהילד מתמודד עימו או חוויה מסוימת שהוא חווה.

אודי אוחנה, מנכ"ל ובעל הוצאת אופיר, מציין כי כיום יותר ויותר אנשים מנסים לתעד את ילדיהם בצורה הזו. "בעוד בעבר אנשים כתבו על נושאים כלליים, כיום יותר ויותר אנשים מעלים זיכרונות ילדות או כותבים על חוויות הילדים שלהם", הוא אומר, "ולדעתי זה עונה על הצורך של כולם לספר על עצמם ולהוציא דברים החוצה. בנוסף, יש פה גם רצון של הכותב להשפיע על מישהו, לספר משהו או להעביר מסר".

מדוע דווקא ספר ילדים?
"נראה כי אנשים מגלים שקל להם יותר להתמודד עם בעיות מסוימות דרך ספרות הילדים ולא דרך פרוזה או רומן. ספרות הילדים מאפשרת לעשות רדוקציה להיקף הסיפור ולרצינות העניין, ולהעלות את הבעיה בצורה רכה יותר. כמו כן, כיום יש תחושה שהילדים עצמם מבינים מגוון רחב יותר של נושאים".

כל הורה שמחליט לכתוב ספר יכול להוציאו לאור?
"הורים רבים מאמינים שהם רן אורן הבא, ואצלנו אומרים שאין חוק נגד אשליות, אבל אני מבחינתי עושה סלקציה. כל הורה שכותב ספר, בטוח שהספר שלו חדיש ומעניין, גם אם הוא כותב על נושא שחוק, כמו אח חדש, ועליי מוטלת המשימה לומר להורה האם אנחנו נוציא את ספרו לאור כספר מהמניין או שהספר הזה ייצא כמהדורה אישית שאותה הוא ייתן לחבריו ולבני משפחתו. לשם כך אני בודק שהנושא יהיה חדש ומעניין ושיהיה בו מסר ייחודי – כזה שיחדש משהו".

איזה טיפים היית נותן להורים שרוצים לכתוב ספר ילדים?
"קודם כל, חשוב לוודא שתהיה בסיפור עלילה עם מכנה משותף רחב, כדי שניתן יהיה להוציא לאור את הספר במהדורה מסחרית שתפנה לקהל רב. ספר העוסק, למשל, בילד שהוריו לוקחים אותו לשהות בחו"ל יעניין משפחות שנושא זה עומד אצלן על הפרק, אך פחות את רוב הקהל. בנוסף, כדאי לבחור נושא שלא כתבו עליו, נושא רענן וחדש או כזה שכבר כתבו עליו אבל הוא מוצג מזווית מקורית וחדשנית. עוד חשוב כי בסיפור יהיו מסרים חינוכיים. אמנם לא חייבים לכתוב בשפה גבוהה מדי, אך עם זאת חשוב לשמור על רמת כתיבה נאותה. המסרים החינוכיים יכולים לצוץ במהלך העלילה, אבל ניתן גם לבנות סיפור שרק בסופו מגיע מסר, כלומר מוסר ההשכל מהסיפור כולו.

"כדאי שהסיפור יעורר את סקרנות הקוראים וימשוך אותם להמשיך בקריאה. בנוסף, חשוב שתהיה עלילה מתפתחת בעלת התחלה, אמצע וסוף ומבנה עלילתי הגיוני. לאחר מכן חשוב להשקיע גם בכריכה בולטת ובאיורים מתאימים".

לימור שושן, גננת במקצועה, כתבה ספר ילדים בשם "מי בא למסיבה?" (הוצאת אופיר, 2008), המתעד את דרך התמודדות בנה עם תהליך הגירושים שעברה. "לאחר גירושיי ניסיתי להיכנס לנעלי בני, שהיה אז בן שלוש, ולהתבונן על עניין הגירושים מנקודת מבטו", היא אומרת. "לעיתים הורים שמתגרשים שקועים בתככים ובכעס על בן הזוג עד שהם שוכחים לתת מקום לרגשות של הילדים. הילד שלי שאל בתקופת הגירושים המון שאלות, כמו: מה יקרה עכשיו, מתי אפגוש את אבא, וכיו"ב. הרעיון בספר היה להראות את החשש של הילד שמפחד שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, אביו לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלו, מכיוון שההורים לא גרים יחד. בסופו של דבר הוא מגלה שההורים עדיין איתו, גם אם אבא גר במקום אחר".

לא חששת מהחשיפה בספר, הן מבחינת הנושא והן מבחינת הילד עצמו?
"ממש לא. היום גירושים הם דבר טבעי ולא משהו חריג. כשאני הייתי ילדה זה היה דבר חריג שהתביישו בו, אבל היום יש בכל גן ילד אחד או שניים שהוריו גרושים, וזה בסדר. לדעתי כאשר מסבירים לילדים את המצב בצורה נכונה קל להם יותר להתמודד עימו".



קיר תמונות: להתחיל את היום עם חיוך

לפני תשע שנים החליטה קלרה צוקרברג (וכאן מגיע גילוי נאות: זוהי חמותי) לקחת את נכדתה הראשונה בת השנה לצילום סטודיו. אמה של כלת השמחה הלבישה אותה בבגדים חגיגיים, הסבתא קשרה בנדנה אדומה על ראשה של התינוקת, ולקחה אותה לצילום מקצועי ראשון. במהלך השנים, כשלילדה הראשונה במשפחה נוספו אח ואחיינים, זה כבר הפך למנהג. כל נכד נלקח בגיל שנה לצלם מקצועי, וצולם בתמונה גדולה שמוסגרה במסגרת בעלת צבע עליז. כעבור כמה שנים, החליטה צוקרברג להקדיש לתמונות המיוחדות הללו קיר מיוחד בחדר השינה שלה ולתלות עליו את כל תמונות הנכדים. "זה התחיל בהתלהבות מהנכדה הראשונה", היא מספרת. "הרגשתי שאני צריכה קשר איתה, ובגיל שנה הרגשתי שהיא כבר מתקשרת יותר עם העולם. כדי לעשות לעניין מסגרת קולקטיבית, כזו שתתאים לכל הנכדים, הוחלט על גיל שנה".

איך זה נעשה בפועל?
"השקעתי המון כדי שזה יהיה לפי רוחי. קניתי לה כובע מיוחד, הבאתי צעצועים, ועוד. כשהגענו לצלם הוא הושיב אותה על שטיח שמאחוריו היתה תפאורה מיוחדת. בהתחלה היא לא כל כך רצתה לשבת אבל הסחתי את תשומת ליבה. הוא צילם מספר תמונות, ואני לא ויתרתי עד שהיא חייכה ונראתה בדיוק כמו שרציתי. בהמשך עשיתי כך גם עם שאר הנכדים. אני לוקחת אותם בעצמי, ותמיד לצילום מקצועי בסטודיו כדי שיהיו הכי יפים".

מהיכן הגיע הצורך לתעד?
"מכיוון שנולדתי בחו"ל, לא היו לי תמונות שלי כתינוקת. לאורך כל חיי זה חסר לי מאוד ותסכל אותי. כמי שהינה דור שני לשואה גם העבר של הוריי לא היה קיים, ולכן נושא התיעוד היה לי חשוב מאוד".

ומדוע הקיר הנבחר נמצא דווקא בחדר השינה שלך?
"אני מרגישה שאני צריכה סביבי את הנכדים. גם בעלי אמר שהוא צריך לקום בבוקר ולראות אותם מולו, כי כך מתחילים את היום עם חיוך על הפנים".



הנצחה: לצמוח מתוך הכאב

הצורך לתעד נובע לא רק משמחת הלידה וגידול הילדים, אלא לעיתים גם מהסיבות ההפוכות, העצובות והכואבות. יש הורים שמבקשים להנציח תינוק שנפטר בטרם עת באמצעות הקמת מקום, יצירת אתר או הקמת עסק מיוחד הנושא את שמו. כזה הוא "ניצנית" – מרכז ובית ספר להורים שהקימה לפני כשנה רווית ברקוביץ, אם לתאומים, בעקבות סיפורה האישי. "לפני קצת יותר מארבע שנים ילדתי את התאומים רועי ודורון", מספרת ברקוביץ. "אחת הבעיות בלידה היתה שבמהלכה קרעו לי את הרחם ואף אחד לא אמר לי שאסור לי להיכנס להריון, ושזו ממש סכנת חיים עבורי. רצה הגורל ונקלטתי להריון שנתיים לאחר מכן. לצערי בשבוע ה-25 להריון הרחם נקרע שוב, והגענו (הילדה ואני) במצב קשה לבית החולים, שם נולדה ניצן ולאחר שלושה ימים נפטרה".

כיצד התמודדת?
"ההלם היה קשה, הרצון להנציח את ניצן דובר כבר בבית החולים. היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו שימלא את יומי ואת נפשי. בהתחלה חשבנו על גן ילדים או צהרון, אך רציתי משהו אחר. כאמא לתאומים כמעט ולא הספקתי ללכת בחופשת הלידה שלי לחוגים עם הילדים, ואם הלכתי זה היה בליווי של אמא שלי. לכן החלטתי שהעסק שאקים יכלול סדנאות והרצאות ואף יספק מענה להורים לתאומים. במשך שנה של עבודה קשה הרמנו את העסק החדש שלנו והוא: ניצנית – העצמת חוויית ההורות".

מה קורה כיום?
"עשינו כברת דרך ארוכה ביצירת מגוון רחב של סדנאות והרצאות הנותנות הן חומר לגוף והן לנפש, והפכנו להיות בית ספר להורים מגיל חודש ועד חמש שנים. אנחנו מעבירים מגוון רחב של מפגשים לנשים אחרי לידה ולהורים צעירים בבתים פרטיים, במקומות עבודה ובחדרי כושר".

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה