שוורצע וויליאמס

מריח כמו קונצנזוס

"אתה אוהב את זה?" היא שאלה אותי. לא ממש הקשבתי למוסיקה עד לאותו הרגע, מה שלא הפריע לי להגיד ש"אני בסדר עם זה. לא הייתי שם את זה בעצמי אבל בהחלט לא סובל מזה" – אלתור סימולטני תוך כדי שדרוג מעמדה של המוסיקה בראשי – מפסקול מלווה להתרחשות עצמה.

"מה זה בכלל?" שאלתי אחרי שגמרתי לחרוץ דעה בנושא. "SLAYER", הגיעה התשובה. אה, סלייר, מטאליסט אחד טען פעם באזניי שהם הלהקה הטובה בעולם, חוץ מהביטלס כמובן. "אני דווקא יותר אוהב את הסטונס" עניתי לו, "יש להם יותר שירים שמזיזים לי את התחת".

"אני לא מתה על זה" המשיכה השיחה מתחילת הפסקה. "למה, מה מפריע לך בזה?" רציתי לדעת, אחרי הכל ציפיתי שחובבת מטאל שכמוה תיישר קו עם הקונצנזוס. "נשמע לך מסחרי מדי? מלוטש? שלם?", סיבות שבדרך כלל מפריעות לאנשים מסוימים בלהקות קונצנזוס. "סתם לא מתחברת לזה", היא ענתה.



ישנן שתי דרכים להתייחס לקונצנזוס: אחת היא לייחד את עצמך משאר הפתיים שנפלו בפח, והשנייה היא להודות בעובדה שלמעט "Deep purple", אף להקה לא מגיעה למעמד של קלאסיקה ללא סיבה מספקת. אם אתה היחיד שלא מבין את זה, רוב הסיכויים הם שמשהו לא בסדר אצלך ולא להיפך.

אף אחד לא ייקח מסלייר את הראשוניות בשילוב בין הוירטואוזיות של להקות מטאל מוקדמות משנות השמונים עם מקצבי הארדקור פאנק רצחניים, מה שבעצם יצר את סגנון הספיד מטאל וים של להקות חיקוי מוצלחות יותר ופחות.

אך השאלה האם שיריהם, העוסקים באובססיביות יתרה בשטניזם ובשנאה עמוקה לדת הקתולית והשתלטותה על ארה"ב, הם אכן ביקורת חברתית כנגד המנטאליות השמרנית והחד-סטרית האופפת את החברה האמריקאית, או שמא סתם היסחפות יתרה אל תוך מרד נעורים כמעט פתאטי כנגד הנזירות שהיו דופקות מכות לסולן הלהקה כשהיה ילד קטן בבית ספר קתולי נוקשה נותרת בעינה.

שוורצעקינדר והשוודית

"איך היתה ההופעה אתמול?" שאלתי את ג'רי, חבר אמריקאי שהגיח במפתיע לביקור קצרצר בארץ לא מזמן, ביקש לטעום קצת מסצנת המוסיקה המקומית, ומצא עצמו בהופעה של "שוורצעקינדר".

"לא מתחרט שהלכתי. פגשתי שם כמה שוודיות ואח"כ הלכתי לחגוג איתן" הוא ענה כמעט מתוך אינסטינקט ולקח שלוק מהעארק אשכוליות. "מזל של עובר אורח מזדמן", חשבתי. אף פעם לא שמעתי על ישראלי שיוצא בת"א ופוגש חבורת שוודיות. "חמש שש כאלה ואתה מסודר" הוא הוסיף בחיוך, "במיוחד אם הבחורה שותה אותן…".

"ומה עם ההופעה? נהנית?" ניסיתי להחזיר אותו לנושא, "אה, ההופעה. היה ממש טוב, הבחורה ממש קול". "מי, הזמרת?", שאלתי. הוא הרים את הראש לשנייה וניסה להתרכז. "לא, השוודית מאתמול בלילה". נראה היה שעדיף להרפות מהנושא.

כמה ימים אחר כך, לפני שעלה על גמל לכיוון מצריים, הוא נזכר לרגע בבחורה אחרת. "תגיד, איך אמרת קראו לזמרת הזאת שראיתי?". "שוורצעקינדר, זאת להקה", עניתי. "אה, היה טוב, הייתי מת לראות את זה שוב בקליפורניה, לא ידעתי שיש לכם כאן בחורות כאלה", אמר, קפץ על הדבשת ונעלם.

מישהו פעם תיאר לי הופעה של שוורצעקינדר כך- הגיטריסט עולה לבמה ומתחיל לנגן, המתופף מצטרף אליו בביט רפיטטיבי ורקיד, שאר חברי הרכב עולים אחד אחר השני ואז בסוף עולה תמר הסולנית ש"פעם היתה גבר" אבל היום, כמו הרבה טרנסקסואלים אחרים היא יותר אשה מרוב הנקבות שאי פעם תכיר. צודק.

דומה כי המוסיקה שלהם מאולתרת כמעט כולה, ומזכירה, למרות היותה אורגנית לחלוטין, במבנה ובצורה בה היא מתפתחת, מוסיקה אלקטרונית. מישהו מריץ לופים ושוזר אותם אחד בתוך השני בתוכנת מחשב המספקת גם הולוגרמות של נגנים חיים.

בניגוד לרוב המתופפים עלי אדמות, הנגועים במחלת ה"אני רוצה להתבטא ומשעמם לי לנגן את אותו מקצב כל הזמן", עושה רושם כי המתופף של שוורצע נולד מחוסן טבעי. גם מחשב לא היה מתבייש ביכולת שלו לנגן את אותו לופ שוב ושוב, מה שמפנה ספייס לשירה הממסכת מעל, נעה בין מנטרות רפיטטיביות לטקסטים הזויים ושאר סאונדים מוזרים המופקים מן הגרון הניחר.

אין לדעת אם מדובר באמירה אמנותית או סתם בחוסר תקציב תל אביבי אופייני, אבל ההקלטות של "שוורצעקינדר", לפחות אלו שבאתר המייספייס שלהם, נשמעות כאילו הוקלטו בחדר חזרות ע"י מיקרופון אחד, מה שנותן סאונד לא עשיר במיוחד אבל אולי מאפשר לקלוט רגעים נדירים של ספונטאניות.

לא בטוח שדף המייספייס שלהם הוא מה שיריץ אתכם לראות הופעה שלהם, משהו אומר לי שאצלם העניין עובד הפוך.



סאגת וויליאמס

"אתה יכול להוציא את הילד מהשכונה אבל לא את השכונה מהילד" אמר בתרגום חופשי הגורל וצחק בפניו של האנק וויליאמס השלישי (Hank Williams III ), דור שלישי לשושלת מפוארת של אצולת קאנטרי ועוד חלל בקרב נגד הגורל שלמד על בשרו, כמו רבים אחרים כי אתה יכול אולי לברוח אבל לא להתחבא. ממי?- מעצמך.

כשאבא שלך הוא אגדת קאנטרי וסבא שלך הוא אגדת קאנטרי ובסוף אתה מוצא את עצמך מנגן בלהקות Pאנק והארדקור ומוריד באנגים כל היום, כמו וויליאמס ג'וניור בתחילת דרכו, ניתן לתפוש זאת כמרד נעורים כמעט שגרתי.

לא חסרים בנים לכנרים ומנצחים מפורסמים שמוסיקה קלאסית מעוררת בהם רצון עז לגשת לשירותים להקיא, אך כנראה שבמקרה של וויליאמס ראה זאת הגורל כהתערבות בלתי רצויה בענייניו ומיהר לתקן את המעוות. ככל שהמסלול קאנטרי-הארדקור נשמע מופרך הדרך ההפוכה נשמעת תלושה הרבה יותר, אבל ממש כמו שאדיפוס מצא את עצמו שוכב עם אמו כך מצא עצמו וויליאמס זוכה לתהילה כזמר קאנטרי, כמו אביו וסבו, רק עם עיסוק תוכני חוזר ונשנה בגסויות והומור דרומי מעוות, אולי זכר למסע שערך במחוזות לא לו.