אז בבית הספר

לשאלה מהו המקצוע החלש שלכם? ענו הידוענים:
דורי בן זאב: "חשבון".
יהונתן גפן: "הכל, חוץ מההפסקות".
יזהר אשדות: "מלאכה".
ירון לונדון: "הייתי תלמיד רע, בדרך כלל".
יהודה אטלס: "אף פעם לא הבנתי, ועד היום אני לא מבין, כלום בכימיה. גם בהיסטוריה היו קצת בעיות".
יוסף טומי לפיד ז"ל: "תנ"ך".
(גיליון 48, ינואר 1992)

אבות ובנים

יאיר לפיד: "אני מאמין בהורות שהיא גם חמה וגם מספקת מדדים של טוב ורע. הקשר עם אבא שלי ניזון ממעיין תת=קרקעי שעובר בין שנינו כל הזמן. יש לו נוכחות לגביי גם כשהוא איננו. אני מנסה ליצור אותו סוג של נוכחות אצל הבן שלי… הסיבה היחידה שיש לקשר שלי עם אבא שלי ועם בני היא שאני אוהב אותם אהבת נפש, וזה מספיק לכולם".
(גיליון 46, נובמבר 1991)

ילדותי השנייה

שלמה ארצי: "מתוך ניסיון אני יודע שהקשר עם הילד משתנה במשך השנים. כשהילד משנה את גילו, יש בכל פעם דברים אחרים שהם תמצית האבהות. לעתים אבהות מתחלפת לחברות, לעתים אני חי דרך ילדיי את הילד שבי שנפצע קשה. לעתים אני אפילו מחלים מהפצעים שלי דרך הילדים שלי".
(גיליון 46, נובמבר 1991)

בא מאהבה

ששי קשת: "אני מוכרח, ראשית כל, להתקומם נגד ההגדרות 'אבהות' ו'אימהות'. צריך לבטל אותן ולהשתמש במונח אחד ויחיד – 'הורות'. הורות מסתכמת בעיניי ביכולת לאהוב וביכולת להקדיש מעצמך לילדיך. ובעיקר – לדעת ליהנות. הכל עובר דרך אותה הנאה ואהבה".
(גיליון 46, נובמבר 1991)

צילום: משה שי

שילוב מנצח

יוסף סוויד: "הבן שלי יהיה שונה ממני כי אצלי שני ההורים ערבים ולו יש צד ערבי וצד יהודי, שזה שילוב מנצח. בכל מקרה, הייתי ממליץ לו לא לחיות בארץ".
(גיליון 267, אפריל 2010)

לקחת פסק זמן

שלי גפני: "הטיפ שלי לאמהות עסוקות הוא לקחת פסק זמן לעצמן. כשאת אמא, אפשר מהר מאוד לשכוח את עצמך ולהישאב רק לילדים, ואני מאמינה מאוד שילדים מאושרים הם ילדים שאמא שלהם מאושרת. אמהות אומרות 'אני נותנת הכל לילדים והם לא מחזירים'. הילדים אף פעם לא יחזירו את מה שאת נותנת, אז את תיתני לעצמך".
(גיליון 273, אוקטובר 2010)

התות שעל הקצפת

אריק סיני: "לא הייתי אבא מושלם בשביל ילדיי ואני מצר על כך. ים בשבילי הוא התות שעל הקצפת. פרי של אהבה, ולא בגלל שאני אוהב פחות את ילדיי האחרים. עכשיו זו הפעם ראשונה שאני מצליח באמת לגדל ילד, כי תמיד זה התפרק לי לפני".
(גיליון 283, אוגוסט 2011)

צילום: סם יצחקוב

אותו הדבר

ארקדי דוכין: "אני אבא שמשקיע הרבה בעצמו. כל הזמן עושה מוזיקה. אני מקווה שהילדים לומדים ממני את מה שאני למדתי מאבא שלי – להתמיד. אני מישהו שעושה הרבה זמן אותו הדבר. אבל בכל הזדמנות שיש לי להיות עם הילדים, אני איתם. עצם הנוכחות שלי כל הזמן בבית זה סוג של חינוך".
(גיליון 298, נובמבר 2012)

מצעד הבושה

רענן שקד: "בהתחלה הייתי מקבל התקפות זעם בלילה על כך שאני צריך לקום. אבל על מי אני מתעצבן – על תינוק? אז אתה מתעצבן על אשתך כי היא המבוגר היחיד בסביבה, ואז מתחיל – אתה תקום, את תקומי, אתה תקום, את תקומי וכדומה. בסוף הרי שניכם קמים, כי אם התינוק בוכה אף אחד מכם לא מסוגל לישון. העניין הוא שאתם נפגשים בבוקר, וזה ממש כמו במצעד הבושה. מסתכלים זה על זה, ומישהו צריך לבקש סליחה על מה שהלך פה הלילה. או להתעלם, כאילו מה שקרה בלילה נשאר בלילה ובואי לא נדבר על זה. כי ברור שקרו בלילה דברים שאף אחד מכם לא גאה בהם במיוחד. אני תמיד מתנצל, והאמת היא שאני תמיד צריך להתנצל כי הייתי לא נחמד. אתה נהיה לא נחמד כשלא נותנים לך לישון".
(גיליון 275, דצמבר 2010)

צילום: פיני סילוק

הישראלי המצוי

רותם אבוהב מתארת את הישראלי המצוי: "זה האבא שמחכה בתור ללונה פארק עם הבן שלו שמלאו לו שמונה שנים, וכשהוא רואה את השלט שבו כתוב שהתשלום בכניסה הוא לילד מעל גיל ארבע, הוא ממהר לומר לקופאית שהילד שלו בן שלוש וחצי".
(גיליון 244, מאי 2008)