שובו בנות
הן נקראו לדגל, נפרדו מהשגרה הנוחה, אמרו שלום לקפה השכונתי, ארזו תיק, לבשו שכפ"ץ והתייצבו בדרום. שדריות הקווים של המלחמה מדווחות מהשטח במשך יממות שלמות ומתמודדות עם אתגרים מבצעיים מורכבים. נראה לכם פשוט לשדר בלי להתנשף דקה אחרי שרצתם למקלט?
הצלם עוד במקלט
שם: לירון שמם
גיל: 34
תפקיד: עיתונאית ומגישה בתוכנית “הבוקר של קשת“
ותק תקשורתי: יותר מעשור וחצי
מאיפה סיקרה את המבצע: שדרות, נתיבות, אשדוד, באר טוביה, באר שבע, תל אביב, נתב"ג, הרצליה
מה פרק הזמן הכי ממושך ששידרת במהלך צוק איתן?
התוכנית שלנו נמשכת ארבע שעות ומגיעים שעה קודם. קל יחסית“.
מה האלתור הכי מוזר שנאלצת לעשות במהלך שידורי השטח?
במהלך שידור רווי אזעקות בנתיבות, בהישמע צבע אדום, כיוונו את המצלמה לשמים כדי לתפוס את היירוטים. אלא שעברו אליי מהאולפן מוקדם מדי, הצלם עוד המתין במקלט ונאלצתי להוריד את המצלמה בעצמי ולכוון אותה לעברי תוך כדי שאני משדרת. חבל רק שהשארתי את עדשת המצלמה באלכסון“.
מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו?
“לשדר מיד אחרי ריצה למקלט ולא להישמע מבוהלת, כי התנשפתי מהריצה“.
איך מעבירים זמן בין הפריצות לשידור?
“אדרנלין זה חומר חזק מאוד וממכר. בין הפריצות עובדים על מרואיינים טובים לפריצה הבאה“.
מילה לאומה?
“התפקיד שלנו זה רק להביא את הקול שלכם. תמשיכו להציף אותנו בסיפורים, שידור טוב קורה בזכותכם“.
קשת הוציאה את עובדיה לחופשה יזומה ללא תשלום. איך את מרגישה עם זה אחרי ימים ארוכים של השקעה ועבודה קשה?
“כל כך הרבה חברים מסביבי איבדו את הפרנסה שלהם בגלל המבצע, ברגע אחד. החופשה ללא תשלום היא הקיצוץ הכי חברי שאי פעם חוויתי. קיבלתי את זה באהבה, בהבנה ובתקווה שזה ימנע מעוד אנשים לאבד את עבודתם“.
יירוט מעל הראש
שם: ליאור קינן
גיל: 25
תפקיד: כתבת לענייני תחבורה בחדשות 10
ותק תקשורתי: ארבע שנים
מאיפה סיקרה את המבצע: באר שבע, אשקלון, שדרות, אשדוד ותל אביב
מה פרק הזמן הכי ממושך ששידרת במהלך צוק איתן?
“היו ימים ששידרתי משש בבוקר עד חצות. קרה שנשארתי לישון בבאר שבע אחרי שסיימתי לשדר מסורוקה אחרי חצות, והתייצבתי שם שוב לשידור למחרת, ובאותו יום שידרתי עד חצות מנתב״ג“.
מה האלתור הכי מפחיד שנאלצת לעשות במהלך שידורי השטח?
“ביום הראשון של המבצע, באשקלון, ראיתי בפעם הראשונה יירוטים של כיפת ברזל ממש מעל הראש. חצי דקה אחרי זה כבר הייתי בשידור. את הפחד וההלם הראשוניים הצלחתי להניח בצד ועשיתי הכל כדי לשמור על מקצועיות ולדווח מיד לצופים“.
מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו?
“בנפילת רקטה באשדוד, הגענו לזירה ראשונים כשכלי הרכב שנפגעו עוד עלו באש. ניסינו למצוא כל דרך להביא את התמונות לשידור, ותוך כדי נשמעה עוד אזעקה ותפסנו מחסה. זה היה רגע קשה מכל הבחינות“.
איך מעבירים זמן בין הפריצות לשידור?
“בלשמוע כמה שיותר את הלך הרוח של האנשים ולתת לזה מקום בשידורים“.
מילה לאומה?
“כמו שבשידורים ניתנת במה לתפיסות עולם שונות, אני מקווה שיהיה כך גם בחברה הישראלית“.
במהלך המבצע צמצמו חדשות 10 את הפער ברייטינג לעומת חדשות 2.
“זה רק מגדיל את תחושת האחריות שמוטלת על הכתפיים שלי ושל שאר אנשי המערכת. אנחנו בהחלט מרגישים את ההערכה ההולכת וגדלה של הציבור“.
עין לשמים, עין לסלולרי
שם: שיר אפשטיין
גיל: 25
תפקיד: מבזקנית בחדשות ערוץ 2
ותק תקשורתי: שבע שנים
מאיפה סיקרה את המבצע: אשקלון, אשדוד, סוללת כיפת ברזל באזור המרכז, תל אביב
מה פרק הזמן הכי ממושך ששידרת במהלך צוק איתן?
“12 שעות. התחלתי במבזק שחר, בשש בבוקר, ומשם לעמדות השידור בשטח“.
מה האלתור הכי מוזר שנאלצת לעשות במהלך שידורי השטח?
“כשפונים מהאולפן אחרי אזעקה, הניסיון למשוך זמן באוויר עד שיתקבלו עדכונים בנוגע למה שקרה בפועל כולל בעיקר ניסיונות להפנות מבט אל השמים בתקווה לאתר סימני יירוט מוצלחים, במקביל למבטים למטה, לסלולרי“.
מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו?
“לפגוש את משפחות החיילים הפצועים בבית החולים ברזילי, שרואות לראשונה את הבנים שלהם ברגעי הכאב“.
איך מעבירים זמן בין הפריצות לשידור?
“הרבה קפה, חיפושים אחרי מקום ממוזג ואיתור מרואיינים טובים לשידור הבא“.
מילה לאומה?
“מאחורי כל זירת נפילה, מיטת פצוע ומשפחה שכולה נמצאים אנשים שהחיים שלהם השתנו לבלי הכר, לתמיד. אמנם יש בסיפור הזה הרבה נקודות אור, ויש הרבה מקומות לשאוב מהם כוח ועידוד, אבל חשוב לזכור ולהזכיר שהגיבורים האמתיים של הימים הללו יישארו עם הכאב והאובדן, גם כשאנחנו כבר נעבור לעניין הבא“.
לפני המבצע היית מבזקנית ופתאום צללת ללב הפריים טיים בערוץ המוביל מבחינת רייטינג. איך את מרגישה עם זה? האם היה בזה משהו מפחיד?
“זאת בהחלט חוויה. עמוסה רגשית, לא תמיד טובה, אבל תמיד מעניינת“.
שכפ"ץ, קסדה, אייליינר
שם: אלי הוכנברג
גיל: 22
תפקיד: כתבת שטח ב־i24News
ותק תקשורתי: ארבע שנים
מאיפה סיקרה את המבצע: מגבול עזה־ישראל
מה פרק הזמן הכי ממושך ששידרת במהלך צוק איתן?
“אני משדרת ברצף כבר חודש וחצי, מאז החטיפה, חוזרת הביתה בלילה, מחדשת ציוד, לקים ואיפור וחוזרת לשטח. הכי הרבה זמן שלא הייתי בבית זה ארבעה ימים“.
מה האלתור הכי מפחיד שנאלצת לעשות במהלך השידורים?
“כל התקופה הזו היא בגדר אלתור אחד ארוך בהתמודדות עם תנאי שטח לא פשוטים. המציאות כאן מוזרה ומפחידה, רקטות מתעופפות מעליי ופצמ“רים מתפוצצים כמה מאות מטרים ממני, ואני עדיין חייבת להיראות מתוקתקת כל הזמן. גם כשאני עם שכפ“ץ וקסדה אסור שהאייליינר יימרח“.
מה היה האתגר הכי גדול שנתקלת בו?
“להצליח להעביר את המורכבות של מה שקורה פה בכלי תקשורת בינלאומי שמצופה ממנו לדווח בצורה עניינית ויבשה“.
איך מעבירים זמן בין הפריצות לשידור?
“בעיקר בוהים. יש הרבה זמן בהייה שמוקדש להדחקה“.
מילה לאומה?
“אני מאחלת לעם המורכב והמיוחד הזה לשמר את עוצמותיו גם בתקופות של שקט“.
כמי שמשדרת לקהל זר, אילו תחושות את מקבלת מהרשתות הזרות שמשדרות סביבך?
“בימים הראשונים למבצע הסיקור היה די אוהד, אבל מאז שהתמונות מעזה הפכו להיות קשות יותר, מרגישים שמעורב שם רגש, ובחלק הארי של המבצע הסיקור נטה לצד הסבל הפלסטיני. יש משהו שגוי בתכלית בקונספט של להנחית כתב זר ולצפות ממנו שיידע לסקר מלחמה, על מורכבותה, בלי להכיר לעומק את החיים כאן“.
לערוך, לשדר, לישון
שם: יערה שפירא
גיל: 19
תפקיד: כתבת בריאות ואיכות הסביבה בגל"צ
ותק תקשורתי: שנה
מאיפה סיקרה את המבצע: אשדוד, באר שבע, לוויות צבאיות
מה פרק הזמן הכי ממושך ששידרת במהלך צוק איתן?
“ביקרתי בבית רק שלוש פעמים מאז תחילת המבצע, אבל לימדו אותי שבצבא לא שואלים ‘עד מתי'“.
מה האלתור הכי מוזר שנאלצת לעשות במהלך שידורי השטח?
“לשדר תוך כדי ריצה לזירת פגיעת הרקטה בתחנת הדלק באשדוד, לכתוב בעט נקודות לדיווח על היד, להטעין את הטלפון הנייד בארונות חשמל של בנייני מגורים“.
מה היה האתגר הכי גדול שנתקלת בו?
“לסקר את הלווייתו של בן מחזורי בבית הספר, שון מונדשיין ז“ל, שנפל בתקרית הנגמ“ש בסג‘עייה. התעקשתי לסקר אותה, ואני שמחה על כך. בשידור אני משתדלת לסגל הלך רוח של מקצוענית שמתנתקת מההתרחשות, אבל את הלוויה ההיא היה חשוב לי לחוות גם באופן אישי“.
איך מעבירים זמן בין הפריצות לשידור?
“בכנות? בניתי לעצמי לו״ז שינה טנטטיבי שמבוסס על מועדי השידור“.
מילה לאומה:
“המדיום הוא המסר, והמדיום נשאר ציני“.
איך זה מרגיש לסקר חיילים כחיילת?
“כלובשת מדים אני מזדהה עם הסיפור הצבאי בעיקרו שעליו אני מדווחת. כילדה אני זוכרת במעומעם את מלחמת לבנון השנייה, ויש לי זיכרון ברור יותר של עופרת יצוקה ועמוד ענן – בעיקר של הדיווחים בחדשות והשיחות בבית ספר. היום החיילים הלוחמים הם בני גילי ואחדים מהם אני מכירה. זה משנה את נקודת המבט שלי על ההוויה של מבצע צבאי“.