שגרה של בוקר

בוקר. אני משווה את המצב בבית למאזניים שקופים עם נוזל צבעוני בפנים, שזז בכל פעם ימינה ושמאלה בהתאם לתזוזת המשקולת. הכוונה לתנועת האנשים בבית. בבוקר, כידוע, אין זמן. כולם מתרוצצים מהחדר לאמבטיה למטבח וחזרה לחדר ושוב למטבח, ואז שוכחים משהו בחדר ושוב לאמבטיה לסירוק אחרון. המאזניים נעים ללא הרף בהתאם לתנועת האנשים בבית. אם אני ומירי באותו חדר, המאזניים בעקומה חדה, אבל כשאני נע לכיוון המטבח – זה מתאזן.

ולמה אני מטריד אתכם בתיאור המוזר הזה? בגלל מיכלי. הקטנטונת שלנו מתעוררת לפנינו ומחכה בקוצר רוח שנבוא להרים אותה מהמיטה. יש לציין כי בסך הכל היא מאוד סבלנית ולפעמים יכולה אפילו לחכות לנו ערה במיטה חצי שעה עד 40 דקות. אמנם היא מעבירה את ההמתנה בעמידה עם שתי ידיים על המעקה, כיפופי ברכיים נמרצים ומלמולים של הברות חמודות, אבל עדיין ללא בכי מנדנד. אחותה הגדולה מתעוררת אף היא בשלב מסוים וגם היא ברוב נחמדותה לא מעירה אותנו. התברכנו? בהחלט כן.

חמש דקות מאוחר מדי

בכל אופן, תמיד אנחנו קמים חמש דקות מאוחר מדי ואז מתחילה ההתארגנות ההיסטרית ליציאה. הבנות שלנו לא עצמאיות עדיין והעניין דורש מאיתנו להיות מעורבים פיזית בכל שלב בקימה: רחיצת הפנים (ליהי: "לוצה", כלומר: לא רוצה), פינוי קקי אם יש (מיכלי), התלבשות ("לא, ליהי, השמלה הלבנה זה לקבלת שבת ביום שישי"), נעילת סנדלים ("מירי, מצאתי רק סנדל אחד, ראית את השני?"), ארוחת בוקר (ליהי ניזונה בחודשיים האחרונים בעיקר משוקו וחמצן), מיקוד הילדות בעיקר ("אסף, תיקח מהר את מיכלי, היא הגיעה כבר למרפסת". "ליהי, לא לצייר עכשיו, זה לא הזמן. לא, את לא יכולה לקחת את זה לגן, הילדים ישברו לך את זה, את רוצה?").

כשמיכלי לבושה ומוכנה, מניחים אותה על השטיח. רק כך אפשר להמשיך להתארגן כשאין זמן. העניין הוא שהקטנה רוצה להמשיך בקבלת הטיפול האישי ותשומת הלב המרבית והיא פשוט מתחילה לחפש אותנו בחדרים. המסע הזה קשה ומייאש, בייחוד כשאנחנו יוצאים ונכנסים מעשרות חדרים בבית במהירות שיא.

לא פעם אני עומד מול ארון הבגדים וברקע שומע את הטחות הידיים הקטנות של מיכלי על הרצפה ויודע שתוך מספר שניות היא תופיע ותטה את ראשה אליי עם חיוך כאומרת: "א-בא, מצאתי אותך!" אבל אבא בדיוק סיים להתלבש והוא חייב, פשוט חייב, לנעול נעליים שנמצאות בחדר השני, אז הוא מדלג בקלילות מעל ראשה בדרך ליעד הבא. ואז הבכי מגיע. ברור, לא? זה מאכזב מאוד להגיע לבאר ולא לשתות ממנה. וכך, בדקות היקרות של הבוקר עסוקה מיכלי בעיקר בלעקוב אחר תנועת המאזניים בבית תוך כדי זחילה ובכי, ואנחנו ברגשי אשמה קשים. אבל בסוף זה נגמר. כמו כל בוקר. עד למחרת.

יצאנו לאחו

מאחורי הבניין שלנו עומד שדה בור, מעין שטח גדול ופתוח בצורת ריבוע, אחד השטחים הבודדים שעוד לא פרקו עליו טונות של בטון וברזלים במטרה להפוך אותו לריבועי דירות צפופים, שטח מחייה מקורה לעשרות משפחות כמונו. את הזמן הקצר שנותר עד להגעתם של הפועלים והמערבלים אני וליהי מנצלים לסיור בשדה. לכאורה, שדה כעור, משופע בשברי סלעים, מעט פסולת תעשייתית, צמחייה קוצנית ופראית לצד קרחות של אדמה חומה חמה. כמו שהבנתם, לא ממש גני ורסאי.

אבל בשביל הילדים הקטנים אין דבר שהוא לא מיוחד. בגיל שבו רוב הדברים בעולם אינם מוכרים, הכל הוא בבחינת גילוי חדשני עבורם. דרושה רק פתיחות והבנה מצד ההורים ואני מרשה לעצמי לומר שיש לי את זה.

אני חוצה יחד עם ליהי את הכביש אל לב השדה ותוך זמן קצר אנחנו מגלים עולם שלם, מרתק ומופלא של הזוחלים בארצנו. מימין אפשר לקלוט טור ארוך של נמלים שחורות הולך במהירות מפתיעה לאן שהוא. ליהי נפעמת.

כדי להסתכל מקרוב היא מתיישבת בברכיים כפופות, סנטרה כמעט נוגע בהן והידיים משולבות מאחורי הגוף. המראה שלה יושבת כך עם כובע פטרייה אדום לראשה, מחייכת לעצמה למראה הנמלים שעוברות סמוך מאוד לסנדליה הוורודים, מרומם את לבי.

פתאום פרפר לבן מתעופף מעל ראשינו. קשה לעקוב אחריו וכבר הוא נעלם. לנגד עינינו עוברים בשדה גם עכבישים, שני חגבים וערצב. אנחנו נזהרים מהסרפד ומקוצים אחרים וקוטפים חרציות (ליהי אוחזת ממש מתחת לפרח ואז מושכת, כך שביד נשאר רק הפרח נטו, מינוס כמה עלי כותרת). עם צמח אחר לימדתי אותה להחליק את היד לאורך הגבעול ואז מתקבל ביד מעין פרח המורכב מכמה עלי סבא (מכירים?). "נראה לאמא", היא אומרת.

מתחת לשיח סבוך כלשהו נשמעים רחשים. "שמעת את זה?", אני שואל את ליהי כאילו אני צייד נמרים חמוש בג'ונגלים, הלוחש לזוגתו עם כובע פקק ומשקפת. "אבא, אבא, אבא, אבא…", ליהי נצמדת חזק לרגלי. "זו בטח זיקית או חרדון", אני מרגיע אותה ומלהיב את דמיונה בשמות של יצורים נוספים מעולם החי שהיא טרם מכירה. "אה", היא עונה כאילו יש לה בבית אוסף של זיקיות וחרדונים.

בסוף אנחנו חוזרים הביתה, לעולם האמיתי, עם כמה חרציות מקומטות ביד ועם שלל חוויות מעולם מוסתר וכל כך קרוב.

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה