השביתה מכעיסה אתכם? רגע, אז למה אתם לא מורים בעצמכם?
אני אימא לשלושה ילדים מהממים. שניים מהם יישארו בבית בראשון. אז אני אמורה לכעוס על השביתה – או להבין את המורים, שהייתי עד לא מזמן חלק מהם? // מורן משיח ליבנה בטור אישי על מערכת חינוך מתפוררת, ועל הצביעות של מדינה שמצפה שיחנכו את הילדים שלה - בשכר שאי אפשר אפילו להתחיל איתו את החודש
מאז הקורונה, מרגיש שיש טרנד לרדת על מורות, מורים וגננות במדינת ישראל. המקצוע הזה נחשב מוערך ומכובד בחו"ל – אבל בארץ? אין לו כבוד, אין לו סטטוס, אין לו מעמד. ובכל זאת, זו המערכת היחידה שתמיד מצפים ממנה להיות הראשונה מתחת לאלונקה בשעת משבר. וכשאין משבר? האלונקה כבר לא מעניינת. ומי שסחב אותה – נשאר בבוץ.
>> זהירות! חרם – איך לזהות את סימני המצוקה וכיצד נכון לפעול
בטח ראיתן עשרות פוסטים ויראליים ב-48 השעות האחרונות, מאז הכרזת השביתה. התגובות על פוסטים שנכתבו על ידי הורים, סבים וסבתות בישראל נעו בין: "אתם עובדים רק 9 חודשים בשנה", "אתם משתכרים גם כשאתם בבית ובחוף הים", "אתם מסיימים כל יום ב-13:00", ו-"יש מלחמה, כולם נושאים בנטל – תשאו גם אתם!".
רגע, נשמעת עבודה שווה. אז באמת – למה אתם לא מורים בעצמכם?
עבדתי כמה שנים טובות במערכת החינוך. ושכשואלים אם אני מתגעגעת? יש בעיקר שתיקה רועמת. 80% משרה, תואר במשפטים, עו"ד מוסמכת, תעודת הוראה באנגלית – ועדיין לא הגעתי ל-6,000 שקלים בחודש
ומה אני אמורה להרגיש כלפי השביתה הזו? גם אני אימא לשלושה ילדים מהממים. שניים מהם ישארו בבית בראשון (השלישי בגן פרטי, שזה כבר נושא לכתבה בפני עצמה). כל התוכניות שלי מתבטלות. אז אני צריכה לכעוס על השביתה הזו? להגיד שהיא לא ראויה? או אולי להבין את המורים, שהייתי עד לא מזמן חלק מהם?
גילוי נאות: עבדתי כמה שנים טובות במערכת החינוך. ושכשואלים אם אני מתגעגעת? יש בעיקר שתיקה רועמת. 80% משרה, תואר במשפטים, עו"ד מוסמכת, תעודת הוראה באנגלית – ועדיין לא הגעתי ל-6,000 שקלים בחודש. אגב, היום אני מורה פרטית לאנגלית (בעלת עמוד האינסטגרם Moranglish), והחלום שלי הוא להגיע לכל ילדה וילד ולעזור להם לשפר את האנגלית – גם מרחוק. כי גם כשעזבתי את מערכת החינוך – לא הייתי מוכנה לעזוב את התלמידים שלי, ובחרתי ללמד אותם אנגלית באופן פרטי. אני זוכה כל יום ללמד תלמידים שלי לשעבר, את האחים שלהם ותלמידים חדשים שמגיעים אליי, ונותנים לי את הזכות להוביל אותם להצלחה.
כשעוד התלבטתי אם להזדהות עם השביתה או לכעוס עליה, חברה תייגה אותי ב"איגרת" שפרסם השר סמוטריץ'. ואיך לומר בעדינות? כבודו לא מונח במקומו. שם הבנתי שהרוב השפוי מבין: לפגוע בציבור ההוראה – ציבור שגם ככה מרוויח מעט – זה המעשה הכי לא הוגן שיש.
לא מגיע למורים שיקצצו להם. ואם כבר מקצצים – אז רק למורים מהמגזר החילוני?! מישהו בדק אם למורה יש בן שמשרת במילואים? או בעל? או אבא? אף אחד לא בדק.
תחת נטל המלחמה, אני – כהורה במדינת ישראל – מצדיעה למורים. מצדיעה להם שהם בוחרים כל בוקר לקום, לחנך, להעניק, לחבק ילדים שלא שלהם. מאחלת להם שהשכר שלהם יוכפל, שהמעמד שלהם יעלה, שכולם ירצו להיות בנעליים שלהם – ומתפללת שמערכת החינוך תעשה את אקזיט חייה
אני מזמינה את כל המגיבים לרעה בפוסטים לנסות להיות מורים בישראל. הם יגלו מהר מאוד שעם שליחות ואהבה אי אפשר לשלם חשבונות, לא ללכת לסופר, לא לקנות רכב, לא לצאת לחופשה. העבודה אינטנסיבית, מסביב לשעון. התנאים בבתי הספר ירודים. והעולם מתקדם – הילדים משתעממים מהשיטות והספרים של פעם, והמורים? נדרשים להשתדרג, להעשיר, להשתלם – בזמן הפנוי, ועל חשבונם הפרטי.
אם השביתה הזו לא גורמת לכם לזוז באי נוחות – אתם כנראה עדיין לא הורים, ולא מבינים שמורי וגננות ישראל הם האור בחשכה. הם הפסיכולוגים, החברים הכי טובים, היועצות, המחנכות, המטפלות, המלמדות. הם מעצבים את העתיד של הילדים שלנו.
ושלא תטעו – יש אנשים שלא מתאימים למערכת החינוך. יש עוד הרבה מה לשפר בה. אבל מערכת שאף אחד לא רוצה להיכנס אליה – לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על מי שכבר נמצא בה.
אז בנטל המלחמה, אני – כהורה במדינת ישראל – מצדיעה למורים.
מצדיעה להם שהם בוחרים כל בוקר לקום, לחנך, להעניק, לחבק ילדים שלא שלהם.
מאחלת להם שהשכר שלהם יוכפל, שהמעמד שלהם יעלה, שכולם ירצו להיות בנעליים שלהם – ומתפללת שמערכת החינוך תעשה את אקזיט חייה. שבכל בוקר נשאל את עצמנו: רגע, אז למה אני בעצם לא מורה בעצמי?
מדינה שלמה נושאת כבר בנטל המלחמה, והדבר היחיד שצריך להדאיג את כולנו זה החזרת החטופים ושכל חייל ישוב לביתו בשלום.