"בגיל 4 ברחתי מהפצצות, ישנתי בפרדסים, הייתי פליטה"

השבוע מציינים את שבוע העליות. את הסיפור שלי חשוב לי בעיקר להעביר לילדים שלי, כדי שידעו להעריך את הילדות שלהם ואת כל השפע בעולמם הנוכחי.

עליתי לארץ ב-1993 ואני לא בטוחה אם זה היה סוף המסע שלי או תחילתו. בגיל 4 הייתי כבר רווית "חוויות", מראות וזכרונות שאני לא חושבת שאף ילדה בת 4 צריכה לעבור. ממרומי גילי נראה שכל הדברים האלה התרחשו בגלגול אחר, אבל הפצעים ההם אחראים ב-100 אחוז למה שאני היום כאדם.

בגיל 4 כבר עברתי שלוש מדינות, ראיתי מלחמות, חיילים עם נשק שאיימו להרוג, ברחתי מהפצצות, ישנתי בפרדסים, הייתי פליטה, כל רכושנו נלקח מאיתנו. לא חושבת שטקסט אחד יכול להכיל את ארבע השנים הראשונות לחיי.

ברחנו ממלחמה קשה באבחזיה, עם הבגדים שלגופנו, פשוטו כמשמעו. אני זוכרת את יום הבריחה. אני זוכרת מחסומים. את ההפצצות בלילות, את הההימלטות, את הרעב, את הפחד.

בגיל 3 הבנתי שאפשר למות – מחשבה שיכולה לזעזע ולטלטל עולמו של כל ילד. אני חושבת שבגיל הזה כבר הסתיימה הילדות שלי.

זיכרון חזק נוסף הוא ריח של תאנים. תאנים שלא היה לנו כסף לקנות. זיכרון אחר הוא התור ללחם במשך שעות. בשלג. עוד זיכרון הוא רעש של מטוסים ופצצות שורקות. תמונה מטושטשת של ילדה שמחכה בשמש לאונייה של הצלב האדום שתושיע אותה לכיוון מחוז אחר אליו הלחימה עדיין לא הגיעה.

בסוף גם עלינו לארץ. את העלייה אני זוכרת כייאוש – עוד מדינה, עוד מקום שנמלטנו אליו.

יש לי זיכרון של פקידת עירייה צועקת על אימא שלי ואומרת לה לחזור לברית המועצות. אני זוכרת שאימא שלי בכתה ואני הבטחתי לעצמי שאף אחד לעולם לא יגרום לה לבכות

אימא שלי עלתה לארץ רק עם 30 דולר בארנק. עם סל הקליטה קנינו באחד הלילות הראשונים כמה ביצים, הכנו ביצים קשות ואכלנו משהו לא אכיל מקופסת שימורים, אבל הרגשנו סוף סוף שהגענו לנחלה.

בתור ילדה את השפה רכשתי מהר. את התרבות לא הבנתי אז. כאילו הסתובבנו עם שלטי "עולים" עלינו. זיכרון אחד הוא של פקידת עירייה צועקת על אימא שלי ואומרת לה לחזור לברית המועצות רק כי ביקשה לבדוק אם יש מקום בבית ספר אחר בעת רישום והתקשתה להסביר את זה בעברית. אני זוכרת שאימא שלי בכתה ואני הבטחתי לעצמי שאף אחד לעולם יותר לא יגרום לה לבכות.

זיכרון נוסף הוא של ילד בכיתה ב' שעומד כל כיסא בכיתה וצוחק על ה"גרוזיניות" שלי מול כל הכיתה. זיכרון אחר הוא מסיבת פורים בגן אליה כולם הגיעו מחופשים חוץ ממני.

יש גם זיכרון שלי עומדת מול החלון בחדר בלילה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה, כי היא עבדה בשלוש עבודות במקביל.

אסתר אוצ'יגבה משה בילדותה | צילום מהאלבום הפרטי

רק כשאימצנו את התרבות הישראלית התאקלמנו. עם השנים גם הסתדרנו כלכלית. בעבודה קשה. קשה. אני חושבת שעד היום הגאווה הכי גדולה שלי מאימא שלי היא שמעולם מעולם היא לא בכתה על הקשיים. להפך, הם רק חיזקו אותה. מעולם היא לא חיה מתרומות או קצבאות אלא תמיד עבדה. תמיד. במה שצריך. העיקר שבבית יהיה אוכל.

מאז שעלינו מעולם לא היינו רעבים. זה מה שלמדנו להעריך במדינה הזו ואני מעריכה את זה עד היום. מבחינתי עד היום זה שפע אמיתי – אוכל.

שנים שהתביישתי בזהות שלי, בסיפור שלי, בשם משפחה שלי. שנים שלקח לי לאהוב ולהתגאות בכל אלה. בדרך שעברנו, שבדיעבד לא הייתי מוותרת עליה.

אותי תמיד לימדו שעם השכלה ועבודה קשה מנצחים הכול, אז הייתי תולעת ספרים. את העברית שלי רכשתי משם ומהר מאוד גם התחלתי לכתוב.

עבדתי מגיל 14 ואין לי תלונות על מה שהשגתי בחיי. הכול הושג בעבודה קשה, שום דבר לא בא לנו בקלות.

התחתנתי עם "צבר" ישראלי, אני מגדלת ילדים ישראלים ואני תמיד קונה תאנים!

סך הכול בסוף כור ההיתוך הצליח, אבל מה שחשוב להבין בסיפורי עלייה זה שגם אם הם מוצלחים בסופו של דבר, יש עדיין פערים שלנצח ישארו: פערי תרבות, ידע כללי ועולם שלם של מושגים שלא נבין.

בשנים האחרונות, כשהרגשתי בשלה, חזרתי לגיאורגיה ומאז אני לא מפסיקה לחזור לשם. אני ישראלית, אבל השורשים שלי לנצח יהיו שם. היום אני בוגרת מספיק כדי להבין את זה שזה בסדר להיות חצי חצי. הלב לנצח יהיה בגיאורגיה ולו רק בגלל מה שעברתי שם. רק האדמה הגיאורגית תדע להבין, כסוד שמור ביני לבינה.

זה בסדר להיות ישראלית, ציונית, אבל זה גם בסדר לדבר גיאורגית ורוסית ולהרגיש את הלב מתמלא בצלילי ילדות שהיו יכולים ללוות אותי לו רק החיים אז לא היו מתהפכים להם ככה. אז לפעמים כשאני מתגעגעת למה שיכולתי להיות אני טסה ונושמת את אוויר ההרים, אבל בסוף אני תמיד חוזרת הביתה. לישראל.

שתדעו, אנחנו ביניכם. ישראלים שתמיד איכשהו יהיו קצת חצויים ולפעמים לפעמים ירגישו קצת לא לגמרי שייכים, לא לפה ולא לשם.

אז זו אני בתמונה. קטנה, אבל העיניים ראו הרבה והרגליים עברו מסע. הילדה שהייתי והילדה שאני שמחה שהבנות שלי לא יהיו לעולם.