דעה לא פופולרית לשבוע ההנקה: אולי עדיף שלא תניקי

השבוע חל שבוע ההנקה. מיטב היחצ"נים והיחצ"ניות הפגיזו אותי במייל לקראת השבוע הזה עם מגוון הצעות לכתבות על עידוד הנקה – טיפים, עצות, תזונה, חזיות הנקה ומה לא? אגיד לכן מה לא – לא כתבות על זה שאת לא מוכרחה להניק ושהכל סבבה. וגם את.

>> לפעמים אני מתפללת שיבטלו את אוגוסט. ואז מגיע האחד בספטמבר 

לפני שנתיים ושבועיים ילדתי את בתי המתוקה, אהבת חיי. למרות שיש לי זיכרון גרוע מאוד, אני זוכרת הכל. או ליתר דיוק הגוף שלי זוכר. זאת הייתה החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיים, אחרי תשעה חודשים מאתגרים הגוף שלי הוציא ממנו חיים. אני זוכרת איך הניחו אותה עליי והיא ישר התחילה לינוק, זה הרגיש לי מופלא והזוי ומוזר. להפתעתי זה קרה בשיא הטבעיות, אבל כבר כמה שעות אחרי הקליק המיידי התפוגג, ואז נכנסתי לרכבת הרים פיזית ורגשית.

זה הפך כבר לרוטינה במלונית בה שהינו בימים שאחרי הלידה. מדי בוקר בן זוגי נפרד מאיתנו בחיבוק אוהב ונשיקה בדרכנו לחדר ההנקה – ואני צעדתי לשם כאובה, מדממת וחרדה עם האפרוחית שלנו. יועצות ההנקה התחלפו מדי יום, וכולן היו אחלה ממש – צעירות, סבלניות, מכילות, לא אגרסיביות ולא גורמות לך להרגיש כמו כישלון למרות שאת לא מצליחה להניק – ולמרות זאת, כל פעם יצאתי משם בוכה.

תוך זמן קצר נכנס התמ"ל לעסק, פיפטי-פיפטי, וכעבור חודשיים עתירי נסיונות (כולל יועצת הנקה פרטית, שאיבות נון סטופ ומה שלא תרצו) ומועקה רבה החלטתי שדי, הנקה זה לא בשבילי. הרגשתי שאחרי תשעה חודשי היריון פלוס חודשיים של הנקה ושאיבה – אני רוצה להחזיר את הגוף שלי הפרטי לבעלותי, וכך להיות אימא, אישה ואדם שלווה ושמחה יותר. אבל כשתקשרתי את זה החוצה (כי הרי השאלה "את מניקה?" – שהיא שאלה סופר פרטית – הפכה בישראל לנחלת הכלל מזמן, כמו כל מה שקשור לרחם שלנו ותוצריו), הרגשתי כל הזמן צורך להסביר את עצמי ולהתנצל.

החזה שלנו הופך לבופה פתוח 24/7 שגורר שלל הערות שלא במקום ומבטים פולשניים שלא בהכרח ביקשת. לא לכולן זה מתאים, והגיע הזמן שנפסיק להתנצל על זה

אין עוררין על יתרונותיו של חלב אם ועל נפלאות הבונדינג שבהנקה. הכל ידוע. הכל נכון. זה קונצנזוס. אבל אי שם, בשולי הקונצנזוס, נמצאות נשים, כמוני למשל, שיש להן חתיכת אישיו עם הדבר הזה – ומפחדות להגיד בקול: "לא מתאים לי להניק". הנקה זה דבר כל כך רגיש, טעון ומורכב – אז איך זה עדיין כזה טאבו? למה התפיסה הרווחת היא שאימא שלא מניקה היא אימא סוג ב'? ויותר מכך, מדוע החברה הישראלית עדיין מתקשה להכיל נשים שמחליטות להחזיר לעצמן את הבעלות על הגוף שלהן ויודעות מה טוב ונכון להן?

לא מעט נשים מנהלות מערכת יחסים מורכבת עם החזה שלהן. רצו היקום והקיום, והחליטו לתכנן אותנו באופן שמחצין את אחד האיברים הכי אינטימיים בגוף שלנו. יש את מי שעפות על החזה שלהן ורק רוצות לתת לו לתפוס מקום במרחב – ואני עפה עליהן בחזרה. אבל יש נשים שהאיבר הזה ממרר להן את החיים – עם ובלי קשר להנקה.

החזה שלנו מופקע מאיתנו מרגע צמיחתו ובין לילה עובר סקסואליזציה. המוסר הכפול חוגג כמובן, וקומפלקס הזונה והמדונה לובש צורה חדשה עם חזיית הנקה ומשאבה. פשוט ברגע שאנחנו משנות פאזה והופכות ממושא תשוקה לאימהות – גם האובייקטיפיקציה שהחזה שלנו עובר משנה פאזה. ממגנט דו-צדדי לשלל הערות שלא במקום ומבטים פולשניים שלא בהכרח ביקשת – לבופה פתוח 24/7 שגורר שוב, שלל הערות שלא במקום ומבטים פולשניים שלא בהכרח ביקשת. לא לכולן זה מתאים, והגיע הזמן שנפסיק להתנצל על זה.