שאלה לתשובה
"מקימי" שנון וכתוב בשפה קולחת, אך לא מצליח לספק הסברים
יש ספרים שיצאו לאוויר העולם בזמן שאפשר היה (ואף רצוי ביותר) לקצץ מהם כמה עשרות עמודים, לפעמים אפילו מאות. רשימת הספרים שכדאי היה לקצר עולה, כמובן, על מספר הספרים שמוטב היה שיתווספו להם עוד עשרים, שלושים ואולי מאה עמודים. למרבה ההפתעה, "מקימי" החדש של נועה ירון-דיין משתייך לקטגוריה השנייה דווקא – לא כי מדובר כאן על יצירת מופת גדולה או על קול חדש ומרתק בספרות העברית הצעירה, אלא כי ירון-דיין פותחת בתהליך מעניין למדי, שהיריעה קצרה מלהכילו.
למי שעקב אחרי ערוץ 2 המסחרי בראשית דרכו, בתחילת שנות התשעים, מוכרת נועה ירון-דיין פשוט כנועה ירון, בוגרת גל"צ בעלת רעמת תלתלים שחורה מפוארת, מנחת התוכנית "שישי חי" לצד מרב מיכאלי ועוד כמה שעשועונים רדודים יותר ופחות (מי אמר "הוגו" ולא קיבל?). כשבאופן הדרגתי היא החלה להיעלם מהמסך ולהתלבש אחרת, שמועות עקשניות טענו שהיא נמצאת בתהליך חזרה בתשובה יחד עם יובל דיין, תסריטאי מצליח ובן זוגה דאז.
כשיצאה בסופו של דבר בצד השני של המנהרה, התגלתה נועה ירון אחרת – חסידת ברסלב אדוקה, נשואה, לבושה בצניעות ומלהגת דברי תשובה כרבנית קוק. בשנים האחרונות היא הבליחה פה ושם בחיים הציבוריים, בראיון ליאיר לפיד, בהרצאות – ועכשיו בספר המגולל את תהליך חזרתה בתשובה, מהחיים בתוך מסגרת הפלסטיק הנוצצת ועד הנסיעה לאומן, מקום קבורתו של רבי נחמן מברסלב, שם הרגישה לראשונה בחייה שנשמתה זוכה לשחרור אמיתי ולמענה על כל השאלות והספקות.
על אף שלדמויות הראשיות בספר קוראים "עלמה" ו"בן", ברור לכל – וירון-דיין אף אינה מנסה להימנע מההשוואה – כי מדובר על מסעה הפרטי של המחברת וסיפורה האישי. אפילו גב הספר מתייחס אליה עדיין בפשטות כ"נועה ירון", ללא שם משפחתה הנוסף המופיע בקדמת הספר.
נקודת הפתיחה של נועה-ירון-דיין-עלמה, עומדת בסימן היעדר. כל הסממנים החיצוניים מעידים כביכול על שפע, על הצלחה ועל מימוש עצמי, אך בפנים תחושת הריקנות פושה ומאכלת כל חלקת נפש פנויה. כדרכם של חוזרים בתשובה, ירון-דיין מציגה עולם דיכוטומי, חד-חד ערכי, שבקצהו האחד ניצב העולם החילוני הנבוב, עולם הזוהר והפרסום, ובצד השני עומק רב, שלמות גדולה ומפתח לחיים שיש בהם מן הממשי, מעין נגיעה בעצב החשוף ביותר של האדם.