רתם איזק ערה: מחזיר אהבות קודמות

הוא מסתכל עליי. עיניו נוצצות מדמעות של גבר שרוצה לבכות אבל חונך שאסור לו. מצחו מבריק מזיעה שאסף בנסיעת אופנוע לחה ועצבנית לדירתי. שפתיו נסדקות סביב מילים עם משקל גורלי. הוא משחרר אותן עכשיו, ארבע שנים וחצי אחרי שנפרדנו: "אני רוצה לחזור".

הוא רוצה לחזור, האקס המיתולוגי שלי. כמה נשים בעולם חולמות על הרגע הזה, משחקות איתו בדמיון תוך שהן משחקות עם גבר אחר במציאות. זה יכול להיות רגע של ניצחון, מעין הכרה של היקום ביכולת שלך להיות נאהבת גם על ידי מי שהיה מספיק טיפש שלא לאהוב אותך, שקית הפתעה שווה במיוחד במסיבת הלבבות השבורים.

שנתיים הייתי איתו. בת 23 עם לב שלם לגמרי. לא ידעתי אהבה לפני שהוא נכנס אליו, מילא אותו, אותי, הרעיד את עולמי. ככה הייתי בגיל הזה. פתוחה לעולם, רק רוצה לזלול אותו, לבלוע כולל הגרעפס, ולא היה בי פחד. לשנתיים האלה היה פסקול ברור: קרקוש המפתחות שלו במנעול הדלת לדירתנו המשותפת; הכף המערבבת לנו טחינה בכלי נירוסטה רגע לפני שידיו מובילות אותה לבין שפתיי; האנחה הצרודה שלו כשהיינו גומרים יחד. וכשהוא גמר איתי, בלילה שבו שאלתי אותו למה הוא מתחמק מבעל הדירה שמבקש להאריך את החוזה עמנו, הנשמה שלי קיצרה את החוזה עם הנאיביות. בשבועות הראשונים נעתי על קו משרד־מיטה, ובשניהם התנהלתי כאילו האור כבוי. במקום קורנפלקס אכלתי כדורי זנקס, והבגדים נשרו ממני כשהעברתי את חפציי מדירת שלושה חדרים במרכז העיר לדירת חדר בשכונה דרומית שהיוותה תפאורה לכנפיים שבורות. החברים הבטיחו לי שאני מוצאת אהבה חדשה ביום שבו אצליח שוב ללבוש את החולצה מהצד הנכון. שהוא עוד יזחל על גחונו, שאני אצחק על הכל.

ועכשיו הוא רוצה לחזור. מסתכל עליי עם העיניים החומות שלו שבתקופה שבה היינו יחד לא ראו אותי; מבקש לגעת בי עם הידיים החסונות שלו ששחררו אותי ממנו; מנסה לשכנע אותי עם אותן השפתיים שאמרו לי שאני מותרת לכל אדם. ועכשיו אני לא מצליחה לצחוק. אני לא מצליחה לצחוק כי עברו מאז יותר מארבע שנים. שנים שבהן חוויתי מערכות יחסים, קצרות כארוכות, מדהימות כעלובות, אך באף אחת מהן לא הצלחתי לאהוב כפי שאהבתי בגיל 23. הלב הפסיק להחסיר פעימה למשמע קרקוש של מפתחות בדלת. הוא לא הפסיק לעבוד, חלילה, אבל הוא תמיד זכר והזכיר לי שהמטרה העיקרית שלו היא להעביר לכל איברי הגוף חמצן, לא פנטזיות. אהבתי, אבל כבר לא הייתי מאוהבת. נחשפתי, אבל לא עד הסוף, לא עד המקום הנאיבי הזה בנשמה שהיה אצלי פעם פתוח ומזמין. כי המקום הזה נשדד אצלי בגיל 25 בכזו ברוטליות, שמאז התקנתי בו סורגים ואזעקה, כדי שאף אחד לא יוכל לגנוב אותי. על מערכת המיגון הזו אמנם אין אחריות, אבל בזכותה שרדתי חלק מהתלאות שטומנות בחובן שנות רווקות אורבניות: ניסיון אונס ממחזר שיכור, מעבר לדירה משותפת ופירוקה (שוב), הרבה מילים יפות, מעט מדי כיסוי. את התחתונים היה לי קל מאוד להסיר בשנים שחלפו מאז, אבל הלב נותר חנוט בחליפת ברזל. זה נכון שאחרי פרידות צומחים ומתפתחים, אבל מעבר לאמירות הזן שניתזות בכל פעם שבחורה מתהלכת עם טישיו בשרוול, ישנה גם אחת שלא נאמרת: יש צלקות שהזמן לא מרפא.

אני מתבוננת באדם הזה שפעם השארתי לו פתק על המקרר עם הכיתוב "בוא נתחתן כבר". הוא רוצה לחזור ואני לא מרגישה כלום. לעולם לא אוהב כמו שאהבתי בגיל 23, עד לאותו הלילה שבו הוא שדד ממני את התום. אבל כשאני צופה בו מתרחק על האופנוע, מותיר אחריו אבק אכזבות, הפעם שלו, אני חושבת שאולי זה בסדר. אולי הצמחתי עור עבה, אבל הלב שלי אלסטי, ויום אחד יבוא מנטרל אזעקות חרוץ ומוכשר שיפתח שוב את הגן הנעול, ומי יודע כמה פרפרים יטוסו ממנו.