רתם איזק מאסה בזוגיות בינונית
בעיר שבה אהבה היא סוג של מזון מהיר, לרתם איזק נמאס להעמיד פנים שהיא מסוגלת לעכל גברים בינוניים שלבם פג תוקף. טור אישי
ואז הוא הלך, ונותרתי שוב עם הבור הזה בלב. הבור שקיים אצל כולם, שעובדים קשה בשביל למלא אותו. לפעמים זה בעבודה, לפעמים זה בחומרים משני תודעה, לרוב זה בזוגיות, גם אם היא בינונית. ואני לא רוצה את הבינוניות הזו, אני רוצה את כל החבילה, והוא לא היה כל החבילה. הוא פשוט היה חבילה. כזו שמגיעה מצ׳וקמקת מהדואר, עם חותמות שמסמנות שהיא כבר נחתה אצל כמה נמענות בעבר והוחזרה לשולח פעם אחר פעם. ובכל זאת, כשהוא הלך, וכל מה שנותר אצלי בבית זה כרטיס הרב קו עם התמונה הגרועה אבל המאוד חמודה שלו, רציתי למות.
בתל אביב, עיר שאני אוהבת עד העצם ושונאת שנאה עזה בו זמנית, אין זמן למות. המירוץ ממשיך, ואם את לרגע מסירה את הסניקרס שלך וזורקת את המגבת, מישהו ידרוס אותך. אז המיתות האלה, שמתקיימות מדי ערב בכל דירה שנייה, עם חלומות שבורים, אינספור אכזבות וריח שרוף כזה של נפש חרוכה, צריכות להיות קצרות.
והמיתה שלי, שהייתה חשוכה וכואבת, לא עניינה אף אחד באמת. אז חזרתי למירוץ תוך שבוע, מנסה להסתיר את העובדה שהותשתי; שהרגליים שלי שיודעות לבעוט חזק ולרוץ מהר משוועות לאיזה נווה מדבר שבו יהיה אפשר לשבת; שהראש שלי מייחל להישען על כתף איתנה שלא תזוז בפתאומיות ותטיח אותו ברצפה.
אני מכירה כבר את המנטרות שאנחנו זורקות אחת על השנייה אחרי שברונות: הכל עובר, הכל שיעור, עדיף חיים אורבניים מלאי סיבובים מסוכנים מאשר חיים מנומנמים בכפר. אבל היי, אני רוצה לצרוח לכל אותן חברות ששוב מדקלמות לי משפטי זן, אני דווקא אשמח לנמנם, אני פאקינג עייפה! נמאס לי להתהלך פה במסלול הזומבים הרגשיים ולהראות שלא אכפת לי; שאני לא מוטרדת מהעובדה שלהרפתקאות שלי יש לעתים מחיר רגשי איום; שאני לא מקשיבה לאזהרות, לא יודעת לקרוא תמרורים, מתעקשת לרעות בשדות מוקשים כי רואה בהם כלניות ופרפרים. ואז, כשאני מתפוצצת לאלפי חתיכות, אין מקום שמאפשר לי להחלים. כי לכאוב זה לא מגניב, ולחייך, גם כשממש בא להקיא, זה טרנדי, תמיד. גם אם פגשתי בעוד זומבי שביקש ממני להישען עליו, שאמר לי שאני מרעידה את עולמו, אבל אז, כשנשענתי, גיליתי שעולמו נוטה לרעוד מעוד כמה אנשים שהם לא אני. שהאהבה שלו אלי בכלל לא הייתה אישית, הוא פשוט מתאהב סדרתי כזה, ואני נפלתי לו בין כוונות. ונפלתי.
ודווקא הייתי כל כך ממושמעת, ועקבתי אחרי כל כלל בספר החוקים שנשים שהן לא אני כתבו עבורי. לא העליתי הביתה, לא בדייט ראשון, לא בשני, גם לא בשישי, ממיסה אותו לאט אבל בטוח במסעדה, בבר, בטיול על השדרה, בשיחות על ספסלים. מראה לו שאני אולי זונה על הנייר, אבל נסיכה על עדשה בחיים. והכל עבד, כפי שהספרים האלה מבטיחים, והיה רומן רומנטי להחריד, ופתאום בכלל לא חששתי, וצחקתי איתו ברחוב בקולי קולות, וכולם בהו, ולא היה לנו אכפת. זרמתי אחרי תקופה ארוכה שבה הייתי קפוצה ומבוהלת, ונסחפתי. ובעיר המהירה שבה הכל קורה וגם אהבה היא סוג של מזון מהיר, זה המקום שבו את חשופה לקלקול קיבה.
והפעם אני רוצה להצהיר שדי. שבעתי. אני לא טמגוצ׳י שאפשר לנער בכל בוקר מחדש אחרי שבטעות שכחו להזין ולאהוב אותו והוא מת. אני לא רוצה להיות חלק ממירוץ הזומבים הגדול, כי איכשהו, גם אחרי כמעט תשע שנים בעיר המטורללת הזו, נותרתי בחורה פשוטה; או שאני אוהבת, או שאני לא. אם אני לא אוהבת אני משחררת, ואם אני אוהבת – אני אוהבת, בלי משחקים, בלי ספרי הדרכה שמלמדים נשים איך לנעול את מפלצת האותנטיות מאחורי סורג ובריח כדי את הנסיך הנכסף לא להבריח. אוהבת – עם סומק בלחיים ועם מילים בעלות משמעות ועם כתף לא רחבה במיוחד אבל עם המון מקום לצד השני להניח ראש.
אני רוצה את כל החבילה. לא אחת שמגיעה מצ׳וקמקת מהדואר כי אין לה באמת יעד. או כי היא משאירה את כרטיס הרב קו אצל בחורות שהכניסו אותה הביתה בלי לשים לב שהבול שלה הוא לגמרי לא הבול שהן מאחלות לעצמן.