רשע וטוב לו, פולניה ורע לה

"מה אתה אוהב בי?", היא שואלת. בחינה עצמית מתמדת זה הפטנט שלה, וזו דרכה להשתפר מדקה לדקה. "אהה...", תהסס לשנייה כמו אחד שהגיע לשדה מוקשים, "זהו! אתה לא אוהב אותי", היא תקטע אותך
יש כאלה שמעדיפים יפנית, אחרים מעדיפים אמריקאית או איטלקייה, ואי-שם בתחתית טבלת הפופולאריות, טיפה מעל הפלשתינית – משתרכת הפולנייה. אך זו, סתם הוציאו לה שם רע, עשו לה עוול, הרי כוונותיה צחות כצבע עורה, וכל מה שהיא רוצה זה קצת הערכה שבהחלט מגיעה לה, ואם אפשר – עוד בחייה.
בסדר, אבל לא מצוין
"הכל בסדר?", היא שואלת, התחשבות בזולת היא דגלה. "כן, הכל בסדר", תענה לה, והיא תחוש בנימת הביקורת שבקולך: "רק בסדר? לא יותר מבסדר?". "בסדר גמור", תתקן, והיא תשתוק, היא תקבל את הביקורת הקשה בהכנעה. "טוב, אני מבינה שמשהו אצלי לא בסדר", היא תגיד לאחר מחשבה קלה, כדי שתדע שהיא קולטת גם את השדרים המוצפנים ביותר. "אבל הכל בסדר", תחזור ותגיד, והיא תענה: "זאת הבעיה – שרק בסדר". היא רוצה בשבילך יותר: שיהיה מושלם ולא סתם "בסדר". התעייפת? כל השיחה הזאת היא לא בשבילה אלא בשבילך.
יש לה יחסי אהבה-שנאה עם ביקורת. היא שונאת ביקורת אבל מחפשת אותה בנרות, כמו מנקה קפדנית ששונאת לכלוך ותרה אחר כל פרור. "התכוונתי שמצוין, הכל מצוין", תגיד לה, אבל היא תעמוד שם כמו תמרור "עצור התלהבות": "אז למה אמרת רק בסדר?". ביקורת עצמית היא המנונה הלאומי, ואת ההמנון הזה חשוב לשיר סולו, ביקורת שמזומרת בדואט נשמעת נורא.
"טוב, בוא נפתח את זה, נראה מה לא בסדר". כך היא מכריזה על מצב חירום ופותחת יום שידורים פתוח בנושא. "אבל למה?", אתה שואל, "הכל בסדר, אין על מה לדבר!". "טוב", היא תענה לך, "אם אני לא מספיק חשובה לך – אפשר גם לא לדבר". יופי, אתה מתרווח, נסגר העניין, הכל בסדר.
עוברת דקה של שתיקה. "ואני חשבתי שאני מספיק חשובה לך כדי שנדבר על הבעיות שלנו", היא אומרת כאילו לעצמה, מעין ניתוח שלאחר המוות לרעיון השיחה, ואתה עדיין מאמין שבזה הכל נגמר, וזו הייתה המילה האחרונה. עוד דקה עוברת בשתיקה מתוקה. "נו, זה הגורל שנגזר עליי", היא ממלמלת. "טוב נו!" אתה תקפוץ, "על מה את רוצה לדבר?".
"מה אתה אוהב בי?", היא שואלת, בחינה עצמית מתמדת זה הפטנט שלה, וזו דרכה להשתפר מדקה לדקה. "אהה…", תהסס לשנייה כמו אחד שהגיע לשדה מוקשים, "זהו. אתה לא אוהב אותי!", היא תקטע אותך. "לא, רגע, תני לסיים, רציתי להגיד שאת החזה המושלם שלך אני אוהב". "זהו? החזה?", היא תיפגע, "זה מה שיש בי בעיניך?". עכשיו יצאת רשע, אתה רשע וטוב לך, והיא זו שרע לה.
"יש בך הרבה דברים טובים", תנסה להסביר, אבל זה מאוחר מדי: "לא אמרת אותם, אמרת שכל מה שאתה אוהב בי זה החזה, ובלי החזה אין בי אף לא דבר טוב אחד שאפשר לאהוב". יש לה לרגע דמעות בעיניים, אבל היא שואבת אותן חזרה. "לא אמרת שאתה אוהב את שמחת החיים שלי, את החום שלי, את חוש ההומור שלי, את הכיף בלהיות איתי…". לא סתם לא אמרת את כל זה, אלה בדיוק הדברים שאין בה. "רק החזה זה מה שטוב בי", היא מתאבלת.
זה זמן טוב בשבילך ללכת לישון, אבל כשהיא לא נרדמת גם אתה לא תירדם, כי כשהיא לבד בחושך, אפילו החושך מפחד לנשום. "טוב, אני אגיד לך במה מדובר", תיכנע, "את מתישה אותי, את חופרת כמו חברה לגילוי נפט, את מדמיינת דברים שליליים גם כשאין, את כל הזמן נעלבת מכל דבר, הופכת זבוב לפיל וכל משב רוח לסערה, את כל הזמן בכוננות לקלוט טעויות לשוניות, וזה מלחיץ! אי אפשר לדבר בלי לחשוב ארבע פעמים על כל מילה, במקום להיות מכבש שנוסע לאט ובבטחה על השביל של החיים, את כמו טרקטורון שנזרק הצידה מכל אבן קטנה. קשה לי איתך, אני שוקל את המשך דרכנו ביחד".
<strong>אפשר ללכת לישון?
והדברים הללו לא נופלים על אוזניים אטומות, היא קשובה, היא גם מפנימה. "אני???", היא תשאל, "אני מלחיצה אותך? אני הרי הכי עדינה ומבינה. אני??? אתה יודע בכלל מה רציתי לעשות לך ליום ההולדת? אתה יודע איזה תכנונים יפים היו לי בראש?". עכשיו מה תגיד? מסתבר שטעית לגביה, היא לא מלחיצה בכלל, היא לא מעייפת, היא לא כבדה – היא אחותך.
"וכשאני שואלת משהו זה רק מפני שאיכפת לי. מה, אסור להגיד מילה?". שוב טעית – מותר להגיד מילה, מותר וגם רצוי, הרי אלה יחסים פתוחים, דמוקרטיים, שווים ומילוליים, שבהם לכל אחד יש זכות להגיד מילה. אם כן, סיכמנו שהיא צודקת. אפשר ללכת לישון. "אבל אם אתה לא מאושר – גם אני לא מאושרת, כי האושר שלך חשוב לי לפני האושר שלי", היא תוסיף לסיכום. "אני מאושר, אני מאושר", אתה תיאנח ותניח את היד על החזה שלה, בזמן שהיא תעמוד קפואה כנעלבת.
היא עדיין לא שוכחת את קודם, וייקח לך זמן לנסות לפייס אותה. אבל זה אפשרי, כי היא לא נוטרת טינה, לא לוקחת ללב, ובניגוד מוחלט לטענותיך מקודם – לא עושה עניין מדברים. התחשבות בזולת היא דיגלה, ביקורת עצמית היא המנונה, בחינה עצמית מתמדת זה הפטנט שלה, איפוק זה הלוגו, רצון טוב זה הסלוגן, ערנות לרגשות הזולת זה הגימיק, ורק קצת רע לה לפעמים, אז מה? למי לא?
הכל בסדר
"מה, אז הכל בסדר?", היא תשאל, ואתה תלוש קצת את החזה שלה ותאשר, "כן, הכל בסדר". אבל אל תטעה – את נימת הביקורת שבקולך היא עדיין יכולה לחוש.