רציחות נוסח אוקספורד- פרק 1
כל גולש/ת עשירי/ת שישלח את פרטיו יקבל את הספר במתנה
כעת שחלפו השנים והכול נשכח, כעת שהגיעה מסקוטלנד, בהודעה קצרה בדואר אלקטרוני, הבשורה המעציבה על מותו של סֶלדוֹם, אני סבור שמותר לי להפר את ההבטחה – שמכל מקום לא תבע ממני מעולם – ולספר את האמת על האירועים שהופיעו בעיתונות האנגלית בקיץ 1993 תחת כותרות שנעו בין המקברי לסנסציוני, אירועים שסלדום ואני, לעומת זאת, התייחסנו אליהם תמיד – אולי בשל הקונוטציה המתמטית – בביטוי "הסדרה", או "סדרת אוקספורד". מקרי המוות כולם אכן התרחשו בתחומי אוקספורדשר בתחילת שהותי באנגליה, ונפלה בחלקי הזכות המפוקפקת לחזות מקרוב בראשון שבהם.
הייתי בן עשרים ושתיים, גיל שבו כמעט הכול נסלח עדיין; זה לא כבר השלמתי תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת בואנוס איירס ונסעתי לאוקספורד עם מלגה לשנה בשאיפה נסתרת לערוך הסבה לתחום הלוגיקה, או לכל הפחות, להשתתף בסמינר המפורסם בהדרכת אַנגוּס מקינטַייר. המנחה המיועדת שלי שם, אמילי בְּרוֹנסון, התכוננה לבואי בתשומת לב ובהקפדה על כל הפרטים. היא היתה פרופסור מן המניין בקולג' סנט אן, ובהתכתבות האלקטרונית בינינו לפני הנסיעה העלתה את הרעיון שבמקום לגור באחד מחדרי המעונות הלא נוחים במיוחד בקולג', במידה שיאפשרו לי זאת כספי המלגה, אולי אעדיף לשכור חדר עם שירותים צמודים, מטבחון וכניסה נפרדת בביתה של גברת איגלטון, אישה נעימה ודיסקרטית, לדבריה, אלמנתו של אחד ממוריה לשעבר. כדרכי, חישבתי את חישובי באופטימיות מוגזמת במידת-מה ושלחתי בהמחאה מקדמה לחודש הראשון, דרישתה היחידה של בעלת הבית. כעבור שבועיים מצאתי את עצמי טס מעל האוקיינוס האטלנטי, באותה קטנות אמונה שמשתלטת עלי תמיד לפני כל נסיעה: כמו בקפיצה ללא רשת ביטחון, נראה לי סביר הרבה יותר, ואף חסכוני יותר כהיפותזה -"התער של אוקהם", היה אומר על זה סלדום – שתאונה של הרגע האחרון תשיב אותי למצבי הקודם, או תטיל אותי למצולות ים עוד קודם שתתגלה לעיני סוף-סוף שם למטה, כמו יד מושטת, ארץ שלמה לרבות המנגנון העצום הנדרש לכינון חיים חדשים. ואף-על-פי-כן, בדיוק מושלם, בתשע בבוקר המחרת, הבקיע המטוס בשלווה את קו הערפל וגבעות אנגליה המוריקות נִגלו במציאותיוּת שאינה מוטלת בספק, מוארות באור שהועם לפתע, או שמא עלי לומר נשחת, שכן זה היה הרושם שקיבלתי: שהאור קיבל עתה, ככל שהנמכנו טוס, איכות רופפת יותר ויותר, כאילו נחלש והתפוגג במעברו דרך מסנן דק.
המנחה שלי ציידה אותי בכל ההוראות הדרושות כדי לעלות בהִיתרוֹ על האוטובוס הישיר לאוקספורד והתנצלה פעמים מספר על כך שלא תוכל לקדם את פני עם הגיעי: היא תשהה בלונדון כל השבוע לרגל כנס באלגברה. הדבר לא רק שלא הדאיג אותי, אלא אף נראה לי אידיאלי: יעמדו לרשותי כמה ימים כדי להתרגל למקום בעצמי ולתור את העיר, לפני שיתחילו המחויבויות שלי. לא הבאתי אתי חפצים רבים וכאשר האוטובוס עצר לבסוף בתחנה לא התקשיתי לחצות את הכיכר עם התיקים שלי כדי לתפוס מונית. זה היה בתחילת אפריל אבל שמחתי שלא הסרתי את המעיל: נשבה רוח כפור צורבת, והשמש, החיוורת מאוד, לא סייעה הרבה. גם כך, ראיתי שכמעט כולם ביריד שבכיכר, ובהם הנהג הפקיסטני שפתח לי את הדלת, היו בשרוול קצר. מסרתי לו את כתובתה של גברת איגלטון ובשעה שהתניע שאלתי אותו אם לא קר לו. "מה פתאום: אביב עכשיו," אמר לי, וכהוכחה חותכת הצביע בשמחה על השמש החלושה.
ה"קאבּ" השחור התקדם ברוב טקס לעבר הרחוב הראשי. כאשר פנה שמאלה ראיתי משני צדי הרחוב, מבעד לדלתות עץ פתוחות למחצה וסורגי ברזל, את הגנים המבהיקים ואת המדשאות החלקות ללא רבב של הקולג'ים. חלפנו על-פני בית עלמין קטן שהשתרע סביב כנסייה, מצבותיו מכוסות אזוב. המכונית נסעה במעלה בַּנְבֶּרִי רוד ואחר-כך פנתה פנייה חדה לקַנְליף קְלוֹז, שם הרחוב שרשמתי. הסמטה התפתלה כעת בתוך פארק מרשים, מאחורי משוכות דַבקון נראו בתי מידות עשויים אבן האומרים הידור מאופק, שהזכירו באחת רומנים ויקטוריאנים עם תה מִנחה, משחקי קרוֹקֵי וטיולי גן. בדקנו את מספרי הבתים בצדי הדרך, אף-על-פי שלא נראה לי סביר, לפי גובה ההמחאה ששלחתי, שהבית שאני מחפש הוא אחד מאלה. לבסוף, בקצה הסמטה, ראינו כמה בתים קטנים אחידי צורה, צנועים הרבה יותר, אם כי נחמדים למראה, עם מרפסות עץ מלבניות, שהזכירו בתי קיט. הראשון שבהם היה ביתה של גברת איגלטון. הורדתי את התיקים, עליתי במדרגות הכניסה וצלצלתי בפעמון. ידעתי, לפי תאריך הדוקטורט שלה ופרסומיה הראשונים, שאמילי ברונסון היא כבת חמישים וחמש ושאלתי את עצמי בת כמה אלמנת המורה שלה לשעבר. כשנפתחה הדלת נמצאתי מול פניה הזוויתיים ועיניה הכחולות-כהות של בחורה גבוהה ורזה, לא מבוגרת ממני בהרבה, שהושיטה לי יד בחיוך. התבוננו זה בזה בהפתעה הדדית נעימה, אף-על-פי שנדמה היה לי שהיא מתאמצת בעדינות לשחרר את ידה, שאולי החזקתי בה רגע יותר מהראוי. היא אמרה לי את שמה, בֶּת, וניסתה, בלא הצלחה יתרה, לחזור על שמי, בשעה שהוליכה אותי לחדר נעים מאוד ובו שטיח בדוגמת מעוינים אדומים ואפורים. ממקומה בכורסה פרחונית הושיטה לי גברת איגלטון את זרועותיה בחיוך רחב ומזמין. היא היתה ישישה שעיניה נוצצות ותנועותיה נמרצות, ושערה הלבן לגמרי אסוף מעלה בפקעת גֵאה. אגב חציית החדר הבחנתי בכיסא-גלגלים מקופל שעון על מסעד הכורסה, ובשמיכת משבצות סקוטית שכיסתה את רגליה. לחצתי את ידה וחשתי בשבריריות אצבעותיה וברעדן הקל. היא החזיקה בידי בחמימות זמן-מה וטפחה עליה כמה טפיחות בידה השנייה, ותוך כדי כך שאלה אותי על הנסיעה, ואם זה הביקור הראשון שלי באנגליה. היא אמרה בפליאה: "לא ציפינו למישהו צעיר כל-כך, נכון, בת?"
בת נשארה קרוב לכניסה וחייכה בשתיקה. היא הורידה מפתח מהקיר, ולאחר שהמתינה שאענה לשלוש-ארבע שאלות נוספות הציעה בחביבות: "את לא חושבת, סבתא, שכדאי להראות לו עכשיו את החדר שלו? הוא בטח עייף נורא."
"בוודאי," אמרה גברת איגלטון. "בת תסביר לך הכול. ואם אין לך תוכניות אחרות הערב, נשמח אם תצטרף אלינו לארוחה."
*עד גמר המלאי.
רוצה לקבל את הגיליון החדש של “את” עד הבית ב-9.90 ש״ח?
(במקום 39.90 ש"ח)