ריקוד מושחת
שיעור ניסיון בסטריפ דאנס זה לא דבר פשוט. כישרון הריקוד לא משהו, גם הקואורדינציה לא כל כך ואין גם מה להבליט, אבל מה זה משנה אם הבעל בסוף מרוצה
היינו באמצע ארוחה משפחתית של ערב שבת, כשפתאום פלטתי: "ביום ראשון אני הולכת לנסות שיעור סטריפ דאנס".
"סטריפ דאנס?" השתוממה אחותי, "זה לא מין אירובי כזה שהפך עכשיו לטרנד?"
"זה לא בדיוק אירובי", כחכח אבי בגרונו והוסיף: "תגידי לי, את נורמלית, מה יש לך לחפש שם?"
"אבא, אני לא יודעת מה שמעת", עניתי. "אבל מדובר בשיעור ריקוד".
"אני יודע בדיוק מה זה", הוא הפתיע אותי. "ראיתי על זה תכנית של אופרה ווינפרי לפני כמה חודשים. זה שיעור ריקוד שבו מלמדים לרקוד כמו חשפניות, מביאים מוט כמו מקל של מטאטא, ולומדים כל מיני צעדים ותנועות, שלא נדע".
"דווקא נשמע מעניין", התעורר אחי לחיים.
"זה לא לעניין שאת הולכת לשם", חזר אבי שוב על המנטרה. "הנשים שהגיעו לשיעורים האלו סיפרו שיש להן בעיות בחיי המין ובגלל זה הן למדו את הריקוד. אחת מהן אפילו סידרה שיהיה לה עמוד כזה כמו של חשפניות בבארים בתוך חדר השינה שלה. מאז, היא סיפרה, חיי המין שלה השתפרו פלאים".
"דווקא נשמע מעניין", מלמל בעלי. ובשלב הזה כולם השתתקו והביטו בו.
היה לי ברור שאני הולכת לשיעור, ולו רק כדי לראות על מה כל ההתרגשות. אבל האמת שקצת חששתי. בהזמנה שקיבלתי נכתב: "מדובר בשיעור אירובי מגובה בתנועות מעולם הסטריפטיז, כולל אביזרים וליטופים". זה די הלחיץ אותי, בעיקר כי מעולם לא חשבתי על עצמי כטיפוס מיני, פתוח וסקסי. אחרי הכל, גדלתי בבית שמרני להפליא. בית שבו לא ישנים עם תחתונים, אלא רק בפיג'מות, כי לדברי אמי: "יש גברים בבית", לא מורידים שערות מהרגליים ליד אחי ואבי, לא מורטים שערות מהגבות ובטח ובטח שלא מורידים שפם או מודים שיש לך כזה.
אבל דברים השתנו מאז, ניסיתי לעודד את עצמי. לאחר מקלחות משותפות בצבא, שתי לידות ועשרות רופאים שהציצו בי כשאני שוכבת ברגליים מפושקות עם חלוק שבקושי מסתיר משהו, סביר להניח שהביישנות כבר ממני והלאה. נו, טוב, לפחות כך ניסיתי להאמין.
שיעור פרטי
בדרך לשיעור נזכרתי שמעבר לקטע הסקסי, אני גם לא רוקדת מי יודע מה מדהים וגם הקואורדינציה שלי לא משהו. ניסיתי לנחם את עצמי שלא הכל תחרותי בחיים, ושאני לא הולכת ל"רוקדים עם כוכבים", וחוץ מזה תמיד אוכל לעמוד בשורה האחרונה ולהסתתר מאחורי מישהי, ולעשות רק חצי מהתנועות. השיטה עבדה מצוין בשיעורי ההתעמלות בבית הספר ולאחר מכן באוניברסיטה, ואין שום סיבה שהיא לא תעבוד עכשיו.
ההסברים הפסיכולוגיים שיפרו את מצב רוחי והביטחון העצמי שלי החל לעלות, עד שפתחתי את דלת הסטודיו וגיליתי שבחדר ממתינים לי המדריך והיחצנית.
"איפה כולם?" התעניינתי, מרגישה כיצד יוצא ממני האוויר באחת.
"זה שיעור פרטי", ענתה לי היחצנית. "בואי, אני אשתתף איתך בשיעור".
הסתכלתי עליה המומה. התכנית שלי קרסה. לא רק שאין לי מאחורי מי להסתתר, אלא שעושים עלי אישית לוחצת וכל תנועה שלי תעבור ביקורת מקצועית. באותו רגע הבנתי: זה הרבה יותר גרוע מ"רוקדים עם כוכבים".
נעמי קמפבל קטן עליי
המדריך העמיד את שתינו בשורה וחילק לנו מקלות של מטאטא. "תעשו מה שאני עושה", הוא אמר, ומיד ספר בקצב: "וון, טו, טרי, פור". הוא צעד ארבעה צעדים, ואז נעמד. חזרנו על ההליכה הזאת שוב ושוב תוך שהוא צועק: "לענטז, ללכת, להרגיש סקסי". בדיוק ברגע שבו הרגשתי שאני תופסת את העניין והולכת בדיוק כמו נעמי קמפבל שמדגמנת על המסלול (כשיש לה זמן בין עבודות השירות), המדריך הביט בי ואמר: "לא ללכת כאילו אנחנו במלחמה, ללכת בסקסיות". זה היה ממש מעליב. אז עשיתי פרצוף ושתקתי.
"טוב, אנחנו ממשיכים", הורה המדריך לאור אי התגובה שלי. "עכשיו תישענו על המוט ותוציאו את הטוסיק אחורה, קדימה". חזרנו על התנועה הזאת שוב ושוב. "את צריכה להוציא את הטוסיק החוצה", הוא אמר. "בואי נעשה את זה שוב". עשינו שוב ושוב, אבל הוא לא היה מרוצה. "מה קורה?" הוא שאל. "הנה, ככה, תוציאי החוצה". "זה כואב לי בגב", מלמלתי ובתגובה הוא הביט בי במבט המום, ואני הרגשתי מה זה זקנה.
אבל הוא עדיין לא התייאש. רקדנו שוב ושוב, ואז הוא נעמד במקומו, התכופף מעט וליטף לעצמו את החזה. אם הייתי יכולה אני חושבת שזה בדיוק היה השלב שבו הייתי לוקחת את הדברים שלי ונעלמת, אבל מכיוון שרק אני והיחצנית היינו בחדר, זה לא היה אפשרי. אז הנחתי את ידי מעל החזה ועשיתי את עצמי מלטפת. "איפה היד שלך?", נפנה אלי המדריך באחת. "את צריכה לשים אותה על החזה, בדיוק באמצע, לא בצד". "לא חשבתי שתשים לב", מלמלתי והוא חייך, מרוצה כנראה מעיני הנשר שלו שדבר לא חומק ממבטן.
רבע שעה לאחר מכן, כשהאמנתי שהשיעור הזה כבר לעולם לא יסתיים, המדריך אמר: "עכשיו אתן רוקדות לבד". היחצנית ואני החלפנו מבטים מבוהלים. המדריך עמעם את אורות החדר והשאיר לנו רק אורות צהובים, ירוקים ואדומים ממש כמו בדיסקוטק של האייטיז. הוא שם מוסיקה בפול ווליום, ואנחנו התחלנו לרקוד. בהתחלה חשתי חוסר נוחות, אבל באיזשהו שלב כבר לא היה לי אכפת מכלום. רקדתי ונהניתי, וקצת לפני הסוף אפילו הבטתי במראה והרגשתי ממש כמו רנה זלווגר בסרט "שיקאגו".
ריקוד מצונזר
בערב, כשבעלי הגיע הביתה, הסברתי לו שאני רוצה להראות לו משהו. בדיוק באותו רגע הגיעו גם הילדים מחדרם וכשקלטו שיש אקשן, התיישבו בסלון. "מה עושים?" שאל הזאטוט את אביו.
"אמא רוקדת", ענה בעלי בקול עייף.
עמעמתי את האורות, לקחתי מקל של מטאטא והפגנתי להם את הריקוד שלמדתי בצנזורה קלה, כדי שהילדים יוכלו להתמודד עימה. כשסיימתי הם מחאו לי כפיים.
"זה היה קצת מצונזר", הסברתי לבעלי.
"אמא, רקדת כמו… כמו…" התקשתה בתי למצוא את המילה.
"כמו רקדנית?" ניסיתי.
"לא", היא ענתה. "כמו המילה הזאת… נו, נזכרתי, כמו פרחה".
"אולי תרקדי שוב?" הזאטוט ביקש, ואני כמובן הסכמתי.
רקדתי ותוך כדי הריקוד קלטתי שבעלי מביט בי בחיוך מרוצה. "זה עם צנזורה, אה?" הוא שאל, ואז אמר: "יאללה, ילדים, תלכו לישון".
"מה פתאום לישון?" שאלתי אותו תוך כדי ריקוד. "השעה רק שש וחצי".
הוא הביט בי ולא ענה. סיימתי את הריקוד, ושוב כולם מחאו לי כפיים בנימוס. הזאטוט קפץ ולקח את המטאטא והתחיל לקפץ אתו בסלון, והילדה נענעה את גופה לכל הכיוונים. הם נראו מאושרים.
"מה קרה, מה פתאום שילכו עכשיו לישון?" שאלתי את בעלי בלחש.
"לא, סתם", הוא אמר. "פתאום חשבתי שיכול להיות מעניין לראות את הריקוד הזה בלי בגדים".
"כן, אה", אמרתי, ואז שנינו ביחד צעקנו: "טוב, ילדים, הגיע הזמן שתלכו לישון".
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה