"הייתי אמורה למצוא את אהבת חיי בגיל 17 – אני בת 34 ועדיין רווקה"

כשהייתי בת 13, שלומי, אחי הגדול, חזה לי נבואה: "בגיל 17 תמצאי את אהבת חייך, ותהיי איתו לעד. אני יודע". ספוילר: אהבת חיי לא הגיעה בגיל 17. אבל הנבואה הזאת ננעצה בי עמוק, ונשארה שם עד היום. כמו עוד כמה נבואות שהוא זרק לחלל, באמונה מוחלטת.

>> "כל פעם שאני אומרת משהו לא נכון ברדיו, יש לי רצון עז להיעלם"

בתחילת אוגוסט שלחתי הצעה לפסטיבל התיאטרון בירושלים – מופע שיעסוק ברווקות המאוחרת שלי. נושא שמלווה אותי כל החיים, כאחת שמעולם לא חוותה זוגיות משמעותית. במסע הזה יש עליות וירידות – לפעמים רגעי אמונה, שמתעוררים בעקבות איזה פיצוח קטן אצל הפסיכולוגית, שמסביר לי למה זה לא עבד עד עכשיו. אני נאחזת בהבנה הזאת כאילו היא מפתח, אולי בקרוב אמצא את האחד. אבל יש גם רגעים אחרים. כאלה שבהם מתגנבת בי המחשבה שאולי נכתב עליי המשפט: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם". 

גיליתי על עצמי שאני לייט בלומרית בהמון דברים, אז משהו בגילוי הזה נותן לי תקווה שאולי עוד לא מאוחר. אבל הרבה פעמים יש בי גם פחד, שככל שמתבגרים, האופציות מצטמצמות, ואני הולכת ומתמכרת ללבד שלי: לגור לבד, ליכולת לעשות מה שבא לי, כמה שבא לי ומתי שבא לי. למרות שברור לי שהתמכרות היא דבר מסוכן, ושאני לא באמת רוצה בזה.

אז כחלק מההסכם שלי עם עצמי, שבקיץ הזה אני עושה הכל כדי למצוא אהבה, הגשתי הצעה למופע. חשבתי שהבמה יכולה להיות מקום טוב לעבד ולערוך חשבון נפש בתחנות בחיי, שהביאו אותי למצב שבו, בגיל 34 (כפול מהגיל שבו הייתי אמורה למצוא את אהבת חיי לפי שלומי), אני עדיין רווקה, ועוד לא חוויתי זוגיות אמיתית, כזו שהייתי מאחלת לעצמי, או לפחות כפי שדמיינתי שכל אדם בעשור הרביעי לחייו חווה.

החיים שאחרי המוות

אבל ב־20 באוגוסט השנה, קצת אחרי שהגשתי את ההצעה לפסטיבל, קרתה טרגדיה ששינתה את חיי – שלומי, אחי האהוב, המודל שלי, טבע בכנרת. כחלק מתסמיני האובדן, שכחתי מההגשה, ובכלל מהרעיון שלה. יום אחרי שקמנו מהשבעה הודיעו לי שהתקבלתי לפסטיבל. הרגשתי שאם אני בוחרת להעלות מופע, הוא חייב להיות מחובר לתקופה ולמצב הקיים: כאוס. ואולי גם חיפוש תשובה לשאלה – "מה שלומי?". 

לאחר הטרגדיה, לזהות שלי הצטרף טייטל נוסף: "אחות שכולה", והוא דחק את "הרווקה" למקום השני ברשימת הדברים שבהול לטפל בהם בחיי. די מהר הבנתי שהסיפור של הרווקות שלי והמוות של שלומי שזורים זה בזה, ולכן אין טעם לדרג כותרות מבאסות בחיים. אפשר פשוט לערבב, ולתת לשניהם מקום, יחד, על במה אחת.

שלומי היה איש של הגשמת חלומות ושל תקווה, ובמובן האישי יותר, מאז שהייתי בת 13 ועד מותו, הוא האמין בי שאגשים את החלום שלי לזוגיות. המופע נרקם מתוך רצון עז למצוא תקווה מחודשת לאהבה, גם בצל האובדן והעצב הכבד שאני חשה בימים האלה. להזכיר לעצמי שקומדיה רומנטית היא עדיין הז'אנר האהוב עליי, גם כשהיא מתובלת בטרגדיות החיים.

"לאחר הטרגדיה, לזהות שלי הצטרף טייטל נוסף: 'אחות שכולה', והוא דחק את 'הרווקה' למקום השני ברשימת הדברים שבהול לטפל בהם בחיי. הבנתי שהסיפור של הרווקות שלי והמוות של שלומי שזורים זה בזה"

 

 שלומי היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר. באחד מסרטיו, הוא חתם את הסרט במשפט של שמעון פרס: "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים". המשפט הזה מלווה אותי עד היום. במת התיאטרון היא המקום האידיאלי לפנטזיות עבורי: מצד אחד, היא מאפשרת לי לפנטז בגדול; מצד שני, היא גם מגנה עליי. כך, דרך הבמה, אפנטז על הקומדיה הרומנטית שאני מאחלת לעצמי, בתקווה שמשהו ממנה יהפוך למציאות.

אני חושבת שמאז שנולדתי הערצתי את שלומי ואת הדרך שבה חי בעולם הזה. בעקבותיו, אימצתי גם בחירות שהוא עשה: בגדים, עגיל בגבה, מגמת תיאטרון, שבמקרה שלי הפכה לדרך חיים. ולכן, בזכות או בגלל ההערצה הזו, גם משפטים או נבואות שהוא נתן לי כבר בגיל צעיר, עדיין תקועים לי בראש. שלומי בגופו כבר לא כאן, אבל הוא השאיר אחריו צוואה יפהפייה, שקשורה באהבת החיים, באהבת האדם, ובחלומות. המופע מבקש לשמור על הלהבה הזאת – להתעקש על הזכות לפנטז, לרצות אהבה, ולקיים את צוואתו של שלומי, כמו שהייתי מדמיינת אותה: לטרוף את החיים, וכמה שיותר בגדול.

הכותבת היא רינת בנאי, שחקנית, יוצרת ומורה לתיאטרון. המופע שלה, "מה שלומי?", יעלה במסגרת פסטיבל התיאטרון בירושלים, מבית היוצר של סטודיו למשחק ניסן נתיב, ביום חמישי, ה-11.12.