ריטלין. פרק א'

"אור יותר מדי שובב", "הילד הזה לא נח לרגע", "רק מלהסתכל עליו אני מתעייפת" – משפטים אלו ופנינים אחרות מושמעים באוזניי מדי יום ביומו. מי שצופה באור באמת עלול להתעייף, נדמה כי הכוח המניע אותו פועל בהילוך גבוה החל מזמן יקיצתו המוקדמת ועד לרגע שבו הוא עוצם את עיניו. האמת שכבר באולטרה-סאונד ניתן היה לצפות בפעלתנותו הרבה ולנחש את עתידו הנמרץ. אמנם היה זה הריון ראשון, אך תאומו המנומנם, אביב, היווה עבורנו קבוצת ביקורת מספקת.

אור רץ לכביש, אור שועט אחרי החתול, אור באופן כללי משוגר מכאן לשם. הוא חייב תמיד להגיע ראשון לכל מקום. אין סיכוי שישאיר חפץ על מקומו או מעיל על קולבו. אם הוא עובר ליד שולחן בהינף יד יסיט את כל אשר עליו מעבר לשוליים וייתן לכוח הכבידה לפעול את פעולתו. משחקי כדורגל עם בני גילו מסתיימים כעבור דקות ספורות. חמישה-שישה ילדים מותשים צופים מהצד באור המכדרר במהירות שיא סביבם ואינו נותן להם אפילו שבריר של סיכוי לגעת בכדור. ואם למשל בבית הכנסת זורקים סוכריות, אור יספיק לאסוף פי שלושה מעמיתיו המלומדים הזוחלים תחת ספסלי המתפללים. אחר כך יתדלק עצמו בממתקי טופי עתירי גלוקוז ובכך ימשיך את מעגל שריפת האנרגיה שלו.

***

פתרון הריטלין הועלה מפעם לפעם. אלא שחיפוש מהיר באינטרנט העלה שלל סיפורי אימה לגבי הכדור המדובר. החל מתופעות לוואי של חוסר תיאבון (שאיתן אישית אני שש להתמודד), וכלה בילדים שאך לקחו את הכדור ומיד הפכו לפסיכופטים ורוצחים סדרתיים. הרעיון ירד מהפרק.

אלא משרבו הקשיים, כשלו הפתרונות האלטרנטיביים והצטרדה הגננת, הוחלט לאבחן את כדור המרץ התזזיתי. הצצתי בשאלון האבחון שנדרשנו, ההורים, למלא: "האם הילד מתקשה לשבת במקומו למשך זמן?", "האם דעתו מוסחת בקלות?", "האם הוא קופץ מעניין לעניין?"

מה זאת אומרת, חשבתי לעצמי, אם יש מישהו שמתקשה לשבת במקומו ודעתו מוסחת בקלות זה דווקא אני. עיינתי בשאלות וגיליתי שאני נכשל ברובן. שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי בעיצומו של מבחן TOVA שתכליתו לקבוע האם הנבחן זכה בהפרעת קשב, אם לאו. אמנם בשלב זה של חיי, שבו סיימתי תואר שני כמצטיין דיקן והצעת המחקר לדוקטורט שלי אושרה, לא ממש הייתי זקוק לתעודה רשמית שתבשר לי שאני מופרע קשב. הרי מעולם לא נזקקתי להנחות. אמנם אותה "הפרעה" גרמה לי תדיר לשכוח היכן הנחתי את המפתחות, אך העניקה לי כישורים אחרים בתחום היצירתי.

העניין היה, שלא הייתי מוכן לתת לבני כימיקל כה שנוי במחלוקת, לפני שאנסה אותו בתנאי מעבדה. ומי מועמד טוב ממני, ההיפוכונדר, למשרת שפן ניסיונות זמני? כך מצאתי עצמי יושב מול מסך שחור ומנסה לעקוב אחר הריבועים המבליחים במרכזו.

***

 

בדיקת TOVA, שלא כשמה, התגלתה כשטנית ביותר. הרושם הראשוני היה דווקא חיובי ופשוט. מניחים בידך לחצן. על המסך הכהה מבליח לשבריר שנייה ריבוע בצבע לבן שגדלו כשבעה על שבעה סנטימטרים. בתוכו ריבוע קטן נוסף, שחור אף הוא כצבע הרקע. אם הריבוע הקטן מופיע בחלקו העליון של הריבוע הלבן – לחץ. אם על התחתון – עמוד. פשוט, לא? רגע, הבדיקה נמשכת 22 דקות, וזה כבר לא פשוט.

כך מצאתי עצמי בוהה בריבועים מהבהבים ומנסה לעקוב אחר מיקום הופעתם. למעלה. לוחץ. למטה. לא לוחץ. למעלה. לוחץ. למעלה. שוב לוחץ ושוב לוחץ … משעמם. צפיתי אתמול בתוכנית נהדרת בערוץ ההיסטוריה שבה ראיינו טייסים ותיקים של מפציצי צלילה ממלחמת העולם השנייה. למעלה, אני לוחץ. רק לחשוב איזו סיטואציה מפחידה זו לצלול ב-90 מעלות אל תוך גשם של אש נגד מטוסית. יא אללה. למעלה, אני לוחץ. הזקנים האלה בני 90 בערך, איך היה להם האומץ? למטה, אני שוב לוחץ. שיט. התבלבלתי. מכשילה הבדיקה הזו. למעלה, אוף, הפעם לא לחצתי. אני לא הייתי מעיז בכלל לעלות על מפציץ כזה. שורה של הבלחות מרובעות למעלה עוברת ללא תגובה מצידי. כמה זמן בכלל לקח להם לנצח את היפנים?

"לא עברת את הבחינה", מבשרת לי הטכנאית מבעד לעשן האופף את נושאת המטוסים האמריקאית אנטרפרייז. "קח כדור, תחזור בעוד שעה ותעשה את המבחן שוב".

"בסדר, בסדר", אני עונה. מה עומס הכבידה המופעל על טייס כזה ביציאה מהצלילה? נדמה לי שאז בכלל לא היו עוד חליפות לחץ. מעניין. כדור קטן, לבן. לא נראה בכלל מסוכן. אני ממלא קצת מים מהמתקן הסמוך. והמקלען שיושב בתא האחורי, אללה יוסטור, הוא בכלל עם הפנים נגד כיוון תנועת המטוס. פחד מוות.

***

ברגע שבלעתי את הכדור תקפה אותי הרגשה רעה וסחרחורת. לרגע התחרטתי אבל נזכרתי שהכדור אפילו לא ירד סנטימטר וחצי במורד הגרון. סתם חרדה. כל כך הרבה שטיפת מוח קראתי באינטרנט כנגד הכדור הזה, שנדמה היה בעיניי כי אני שותה ממש מכוס התרעלה. הרגשתי מגוחך, כמו דמות ההיפוכונדר של יורם מהסדרה "קרובים קרובים". אך עד מהרה ההיגיון תפס פיקוד וסימני "תופעות הלוואי" התפוגגו.

המתנתי עשר דקות וכלום לא קרה. ציפיתי לאיזה ברק שיכה בי אבל, כלום. שום דבר. קצת שקט בריצת המחשבות הקבועה שלי, אולי טיפה פחות אימפולסיביות. אבל "זה בטח פלצבו", הסברתי לעצמי. כעבור שעה חזרתי על הבדיקה. הפעם לא הופיעו מפציצי הצלילה האמריקאים בדמיוני. הללו ברשלנותם, כלל לא טרחו להמריא אל הקרב מסיפוני נושאות המטוסים. שקט שרר במוחי. רעם מנועי הבוכנה והתפוצצויות האש הנגד מטוסית דעכו והמלחמה נגמרה. התוצאות הפעם היו הרבה יותר טובות.

זה אשכרה עובד.