3 שנים אחרי שראתה את המוות: מורן סטלה ינאי מדברת על הכל

היא עמדה לבדה בשדה תפוחי אדמה, מול 13 אנשי חמאס שרדפו אחריה ברכב קיה ישראלי גנוב. הלב שלה הלם בחוזקה. בתוך מחזה התעתועים המבעית, מורן סטלה ינאי ידעה דבר אחד ברור: היא רוצה לחיות.

"חייכתי כי רציתי שאם אימא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תראה אותי מחייכת"

"הרמתי ידיים וזה הציל אותי", היא משחזרת, שלוש שנים אחרי טבח השבעה באוקטובר. מורן עדיין נושאת את צלקות חטיפתה ו-54 ימי השבי, העינויים, ההטרדות והרעב. "גם כשאני לא בטוב, וגם אם בכיתי רגע קודם, כששואלים אותי היום מה שלומי, אני עונה 'ברוך השם, הכול טוב'". היא בת 43, רווקה, חולמת על זוגיות וילדים. עכשיו היא כותבת ספר על חייה שיהפוך בהמשך לתסריט, ומכוונת גם לתיאטרון ולמשחק.

בינואר 2023 החליטה מורן להפסיק להיות שכירה והקימה את מותג התכשיטים "סטלה ג'ולרי הנד מייד". ההשקה הרשמית הייתה אמורה להתקיים בנובה. הדוכן עם התכשיטים חיכה ללקוחות שיבואו. "אני לא עובדת בשישי-שבת וחג, ומעולם לא הייתי בפסטיבלים מהסוג של נובה. לא הבנתי איך עשיתי את זה דווקא בשמחת תורה, כי אני לא מאמינה בכסף שאת מקבלת בשבת. הגעתי לפני כניסת ערב החג ולא מכרתי כלום. זה היה מוזר כי בדרך כלל מפרקים לי את השולחן. בבוקר מוקדם מישהי הגיעה וביקשה טבעת, נתתי לה והיא הלכה, ואז החלה המתקפה".

בדרך לגיהנום

את זוכרת את הרגעים הראשונים של המתקפה?
"הייתי בתוך מתחם הנובה, היינו מכותרים מכל כיוון. זיהיתי הכל: את הירי האוטומטי, את האר.פי.ג'י, הרימונים, ועדיין, הדחקתי שזה קורה. לו הייתי יודעת מה צפוי, אני חושבת שהייתי מתה. ארזתי את כל הסחורה לתוך הרכב, הבומים לא פסקו, חטפתי בזה אחר זה חמישה התקפי חרדה, הייתי על סף התקף לב. בנות שהיו שם קפאו במקום ונרצחו. חברתי סימה שבאה לעזור לי הייתה לצידי. היינו קבוצה, ורצנו אולי חמש שעות. אני רצתי אחרונה. מחבלים בטנדר ירו לכיווני פעמיים. בפעם הראשונה התחזיתי לערביה ועל השרשרת שלי היה רשום שמי בערבית, והצלחתי להשתחרר. בפעם השנייה היו שם 10 מחבלים וצעקתי שוב שאני ערביה, אל תהרגו אותי, וגם הפעם יצאתי מזה".

איך מצאת את עצמך לבד?
"אחרי ההתקלות השנייה עם המחבלים המשכתי לברוח. חשבתי שהחברים שלי נטבחו – מה שלא קרה. לימים הבנתי שהמחבלים היו ממנגנון ביטחון הפנים של חמאס. עשיתי להם מניפולציות, ניסיתי לברוח. הם אמרו לי 'חמאס יהרוג אותך' ואני בניתוק תודעתי, תוהה מה הקשר. היו עליי מלא תכשיטים, הם קרעו אותם ממני בבת אחת. טבעת, שרשראות וצמידים – הכל. נחתכה לי היד, עד היום יש שם צלקת. היכו אותי בכל הגוף, גם בראש, נתנו לי סטירות בפנים, זרקו אותי מאחד לשני כמו סמרטוט רצפה. כשגררו אותי ברגל, פרשו את ידיי לצדדים כאילו גוררים את ישו. אחד מהם אמר לי לא להתנגד כי נעצתי בו ציפורניים. עשיתי איתם את הדרך לעזה וקלטתי את ההמון. הג'יפ נעצר. הכל היה עניין של שניות, החוטפים שלי משכו אותי מהרכב, העבירו אותי לחמאס וברחו. אני גם זוכרת שצעקתי חזק לצבא 'צה"ל, הצילו' ולא שמעו אותי".

מה היה מצבך הפיזי?
"שברים בשתי הרגליים, קרע בכתף, חבורות וקוצים על כל הגוף, כי שכבתי בשדה קוצים במהלך הבריחה. רגל אחת גובסה, את השבר ברגל השנייה גילו בהמשך והיא לא טופלה. הכאבים שם נותרו גם היום".

איפה שהית בשבי?
"היו לי 11 מעברים, במהלכם פגשתי 15 חטופים. רוב הזמן הייתי עם נוגה וייס מקיבוץ בארי, שהייתה אז בת ה-18, והיא השתחררה לפניי. בהמשך הצטרפה אלינו גם אימה, שירי וייס, שנחטפה גם היא".

ברזל על הלב

היא נולדה וגדלה בבאר שבע, בת הזקונים בין שלושה אחים. אחותה, הרקדנית והכוריאוגרפית לאה ינאי, הייתה שופטת ב"רוקדים עם כוכבים". "האחים שלי הם גאונים בתחומם. לעומת אחיי, חשבתי שאני בינונית ומטה. עליי אמרו תמיד שאני לא מתמידה ושאני קופצת ממקום למקום ואין אצלי אמצע, או אפס או מאה. לקח לי שנים להבין שאני מנסה לחיות חיים נורמטיביים, רגילים, כמו כולם, ולכן נכשלתי. כשהבנתי שכזאת אני – סקרנית, רוצה לנסות ולהתמצא בתחומים שונים, אז בניתי את עצמי והתפתחתי. זה עזר לי בשבי".

איך?
"למשל כל הזמן ניסיתי לדלות אינפורמציה, להבין מה הם מסוגלים ומתכננים לעשות. הייתי חטופה בעייתית, התחצפתי לשובים. יום אחד הם החליטו שאני חיילת מוסד כדי לשבור אותי. ואז יש לך שתי אפשרויות: או להיות אובר מטומטמת ולא מבינה, או להיות מעל הסיטואציה. אמרתי לשובה שלי 'מטומטם, תביא לי אוכל' ונתתי לו בצחוק מכה על הרגל. הוא בתגובה הצמיד לי נשק לראש ואמר: 'אני מוציא אותך להורג'. עניתי לו 'אוקיי', רעדתי מפחד ואמרתי לעצמי 'חיית חיים טובים'".

"אמרתי לשובה שלי 'מטומטם, תביא לי אוכל' ונתתי לו בצחוק מכה על הרגל. הוא בתגובה הצמיד לי נשק לראש ואמר: 'אני מוציא אותך להורג'. עניתי לו 'אוקיי'"

 

והנפש?
"את כל הזמן בתחושה של פחד מוות. כשמנסים לגעת בך, נכנסים לך למקלחת, כשסוף סוף מאפשרים לך להתקלח. אני החלטתי לתת לעצמי להרגיש את כל מנעד הרגשות, וכל הזמן אמרתי לעצמי שאין מצב שאני חוזרת דפוקה בראש. סיגלתי לעצמי מנהג: במהלך היום ומדי לילה אמרתי מעין תפילה ומניתי כמה דברים שאני מודה עליהם. אז הודיתי שאני בריאה ושלמה למרות שהייתי פצועה. אמרתי תודה שאני מחבקת את אימא ואבא האהובים שלי, למרות שהייתי בשבי ולא יכולתי לחבק אותם, אבל רציתי להרגיש כאילו שזה כבר קרה. כל יום אמרתי 'מודה אני' 700 פעם, וגם 'ריבונו של עולם, אם לדבר גלויות אז לפעמים בעולמך קשה להיות'. היו רגעי שבירה. הרעב היה נוראי. ב-54 ימים ירדתי כמעט שמונה קילו. פעם אחת נשברתי. ידעתי איפה כלי הנשק של המחבלים ותכננתי לברוח. לא היה איכפת לי למות, אבל אז חשבתי על נוגה. לא יכולתי להשאיר את נוגה בת ה-18 לבד".

"חיבקתי את עצמי כל לילה ואמרתי לעצמי שאם אמות, אין מצב שאמות בלי חיבוק"

 

איך עברו הלילות?
"אם יש משהו מהשבי שחסר לי, זה השיחות שלי בלילה עם עצמי. עד עכשיו קשה לי להאמין איך הצלחתי להיות בתודעה עצמית כל כך גבוהה. בחיים לא נפעמתי מעצמי כמו בשבי. מעולם, עד השבי מעולם לא אמרתי לעצמי 'את תותחית על'. אבל במקום שבו מפשיטים אותך מהכל, מנסים לקחת את המהות שלך – את שמה ברזל על הלב ועל המוח ומקבלת כוח. אני חיבקתי את עצמי כל לילה ואמרתי לעצמי שאם אמות, אין מצב שאמות בלי חיבוק".

עד אחרון החטופים

איך הייתה קבלת הפנים עם שובך?
"הציעו לי לשחק בסדרה, אפילו בלי אודישן, וגם לעזור בבניית קו תכשיטים. סירבתי, כל כולי הייתי במאבק להחזרת כל החטופים. היום אשמח לתפקידים כי אני רוצה לשחק, גם תחום האופנה מעניין אותי וכמובן תכשיטים. לגיוס המונים לא הסכמתי. אני לא שופטת אף אחד, אבל אני חושבת שהמדינה צריכה לעזור לי, לא העם. הממשלה לא עוזרת מספיק. לפחות שהמדינה הייתה נותנת לי שנה להחלים, ללקק את הפצעים, זה לא קרה. אני לא יודעת למי אצביע, אבל מבחינתי – שימחקו את הממשלה, שיפתחו להם דלתות ושהם ילכו כולם. שיביאו ממשלה עם נקודת מבט חדשה".

"הממשלה לא עוזרת מספיק. לפחות שהמדינה הייתה נותנת לי שנה להחלים, ללקק את הפצעים, זה לא קרה. מבחינתי, שהם ילכו כולם"

 

היית אחת האקטיביסטיות הבולטות לשחרור החטופים.
"נסעתי הרבה בעולם, לכל מקום שיכולתי לצעוק את צעקת החטופים. ביום על כיסא גלגלים, ובערב על עקבים. העיניים היו טרוטות ונפוחות מחוסר שינה. אף אחד לא הבין איך אני עושה את זה, אבל לא ראיתי בעיניים. הייתי באו"ם, נפגשתי עם כל מי שאפשר היה. לנשיא צרפת, עמנואל מקרון, תפסתי את צווארון הז'קט ושמתי את סיכת החטופים. הוא היה בהלם. הוא תפס לי חזק את הידיים וכמעט שבר לי את האצבעות, אבל מסביב אמרו לו שאני חטופה. נפגשתי עם הרבה שחקניות בארצות הברית שרצו להשמיע קול, עם הסוכן של הקרדשיאנס ועם הזמר אשר, עם סלאש מ'גאנז אנד רוזס', והיו עוד הרבה מפגשים שאני לא יכולה לספר עליהם. מרגע שחזרתי שמתי על עצמי מדים וירטואליים וקיבלתי החלטה שאני לא מפסיקה לפעול עד שאחרון החטופים חוזר. ביום שגופתו של רן גואילי חזרה לארץ, הרשיתי לעצמי לצאת לראשונה לחופשה וטסתי להודו".

יש לך תוכניות בתחום המשפחתי?
"לפני השבעה באוקטובר לא רציתי בכלל ילדים, העולם נראה לי קשה מדי. לא היו לי הרבה אהבות, אבל מה שהיה – היה מדויק לאותו זמן. יצאתי מזוגיות של שלוש שנים חודש לפני השבעה באוקטובר. אחרי שחזרתי מהשבי היה ניסיון קצר לחזור, והוא לא צלח. בשבי, אמרתי לנוגה 'אני רוצה ילדים'. דווקא בשבי הרגשתי שיש לי מה לתת ושאני רוצה להמשיך את עצמי".

מאז שחזרת יצאת עם מישהו?
"לא. אפילו בן אדם אחד לא פלירטט איתי. כשהייתי על במה של חב"ד שאלו אותי איך הם יכולים לעזור לי, ביקשתי שיתפללו לזיווג עבורי. אני לא מוכנה להיכנס לאפליקציות. אני מאמינה שיש איפשהו מישהו כמוני, שרוצה להכיר בחורה של פעם, ושזה יקרה".

איך תתארי את מצבך היום?
"כלכלית, לא פשוט לי. אני צריכה להרוויח את לחמי ולדאוג לפרנסתי. אני נותנת הרצאות ומספרת את סיפורי וזה חלק נכבד מהפרנסה שלי. יש לי הרבה נזקים פיזיים, יש גם שרירים שנפגעו ויש כאבים בכל רגע נתון, אבל אני יוצרת את המציאות שלי ואוספת את כוחות הנפש שבי. על הדלת בבית שלי יש כיתוב של תמיר אדר ז"ל, שנחטף פצוע אחרי שלחם בגבורה בקרב בקיבוץ ניר עוז, ונרצח בשבי: 'פה לא מקטרים, רק אומרים תודה ועפים על החיים'".