השחקנית שנולדה עם עם תסמונת דאון: "אני רוצה להיות מפורסמת כמו נועה קירל"

לליהיא צור יש עיניים טובות, צחוק רם ומתגלגל וגם כמה חלומות שהיא רוצה להגשים. "אני רוצה להיות מפורסמת. מאוד מפורסמת. שפפראצי יחכו לי מתחת לבית ושכל העולם יכיר אותי". ואם להיות יותר ספציפית, היא הייתה רוצה להיות כמו נועה קירל. "אבל אני לא יודעת לשיר כמוה", היא אומרת וצוחקת.

>> "אל תדברו איתי על שילוב": כך התנפצה האשליה של אימא לילד על הרצף
>> "14 שנה פחדתי לצאת מהבית עם הבת האוטיסטית שלי – ואז התאהבתי בה"
>> אהבה על הרצף: זוגיות דרך עיניה של צעירה אוטיסטית. טור אישי

ליהיא, שבאוגוסט תחגוג 27, נולדה עם תסמונת דאון למציאות חיים מורכבת. בימים אלה היא מופיעה לראשונה על מסך הטלוויזיה בסדרה "המתמחה" של HOT (זמינה לצפייה גם ב-HOT VOD וב-NEXT TV), דרמת מתח רפואית שיצרו גל זייד, ליעד שוהם ורוני ידור. היא מגלמת את מלי, צעירה עם תסמונת דאון, שאחותה הגדולה (כוכבת הסדרה ניב סולטן) דואגת לה ותומכת בה כלכלית. לצדה משחקים צחי גראד, מור דמרי ומארק איווניר.

כישרון המשחק שלה התגלה כבר בילדות, מספרת אמה איילת: "כילדה שלא יכלה להביע את עצמה במילים, היא ביטאה את עצמה בדרך תיאטרלית".

ליהיא החלה את דרכה בתיאטרון האחר של אקי"ם, ולאחר שעברה סדרת אודישנים וגברה על בנות נוספות שנבחנו, היא נבחרה לתפקיד. אגב, כמה מחבריה לתיאטרון של אקי"ם מגלמים גם את חבריה של מלי בסדרה.

אז ליהיא, איך זה לראות את עצמך לראשונה בטלוויזיה?
"אני אוהבת לראות את עצמי על המסך".

הסתדרת טוב עם ניב סולטן?
"היא הכילה אותי, וגם כל הצוות נתן לי תחושה משפחתית. הייתי כמו האחות הקטנה".

עד כמה מלי דומה לליהיא של החיים האמיתיים?
"הדמיון הגדול הוא שלשתינו יש תסמונת דאון. שתינו צריכות חברה ושתינו רוצות שיראו אותנו. אבל בסדרה אני משחקת דמות שמכבידה על אחותה ומראים בעיקר את הקשיים שלה. בחיים אני פלפלית, נמרצת וחרוצה. יש לי שמחת חיים ורצון לעשות דברים. יש לי קצת קושי בהגייה של מילים, אבל בסדרה הקצינו את זה. ויש עוד הבדל – בזמן הצילומים, לפני שנתיים, הייתי הרבה יותר מלאה. מאז ירדתי 12 קילו, בשביל הבריאות, בעזרת דיאטה וזריקות מנג'רו".

בסדרה את מגיעה לפנימייה. ובחיים?
"לפני שנתיים גרתי בדיור של אקי"ם, אבל לא הסתדרתי שם. היו שתי בנות שהחרימו אותי, אז חזרתי הביתה".

איפה היה לך הכי קשה כשחקנית?
"הקטע עם הגניבות של מלי מהסופר הפריע לי".

"לפעמים, מתוך הרצון להשתלב, הלב הרחב וחוסר היכולת לנהל כסף, אנשים עם תסמונת דאון עלולים לקחת דברים בלי רשות", מסבירה איילת, אמה של ליהיא, "מי שכתב את הסדרה הכיר נערה כזאת, ולכן זה נכנס לדמות של מלי".

"פשוט נכנסנו לסטטיסטיקה"

ליהיא היא הבכורה מבין ארבעה אחים. אחריה נולדו עילאי (24), לביא (23) ואלרוני (19 וחצי). משפחתה מתגוררת בתל אביב. הוריה הם יוצאי בני עקיבא, והיום הם מגדירים את עצמם מסורתיים בדרכם. אביה, יואל, הוא שמאי מקרקעין, ואמה עבדה במשך שנים כמנהלת משאבי אנוש בחברה גדולה וכיום מקדישה את רוב זמנה לבית ולליהיא.

ליהיא למדה במסגרות חינוך רגילות עם סייעת צמודה והשלימה בגרויות בהיסטוריה, אזרחות ותקשורת. היא ילדה שמחה וחברותית, אבל לאורך השנים התמודדה גם עם קשיים חברתיים ועם בדידות.

איילת מספרת על השלב בו אובחנה ליהיא עם תסמונת דאון: "ההיריון היה תקין לחלוטין. רק יום אחרי הלידה, באיכילוב, הודיעו לנו שלליהיא יש תסמונת דאון. היינו זוג צעיר מאוד, אני הייתי בת 21 בסך הכל, וישבה מולנו ועדה שאמרה שאולי לא נוכל לגדל ילדה כזאת. ביממה הראשונה בעיקר בכיתי. לא ידעתי מה לעשות ושאלתי למה זה מגיע לי".

"אחרי הבדיקות הגנטיות התברר שזה לא תורשתי, פשוט נכנסנו לסטטיסטיקה", ממשיכה איילת, "למרות כל מה שאמרו לנו, החלטנו לגדל אותה. בעלי אפילו אמר בצחוק 'מקסימום נחזיר', וכמובן שלא החזרנו. אני בת להורים עיוורים וחונכתי שאם אין אני לי מי לי, ושבעזרת כוח רצון אפשר להגיע רחוק. החלטנו שכך ננהג גם עם ליהיא".

הוריה של ליהיא דחפו אותה מהרגע הראשון להשתלב בחברה ה"רגילה". "בבית הספר היסודי היו לי חברות", אומרת ליהיא. "אבל מכיתה ט' זה השתנה. הבנות התחילו להתעניין בבנים ובמי יוצא עם מי, והיה לי קשה להשתלב. עליתי לתורה בקהילה ליברלית ומכילה בשם 'יחד', קראתי חלק מההפטרה ואבא שלי קרא חלק נוסף. אחר כך סיימתי תיכון ולמדתי עוד שנתיים במסגרת של חינוך מיוחד בפתח תקווה. גם זה היה מאתגר".

עד כמה הרגשת שונה?
"כשהייתי נערה הסתכלתי במראה והשוני קפץ לי לעין. פעם ניסו למצוא לי מסגרת לילדים עם תסמונת דאון, ויצאתי משם בוכה. אמרתי לאימא שאני לא כמוהם, שאני רגילה. בתיכון ראיתי את ההבדלים וזה היה מתסכל. בגיל ההתבגרות התחלתי לטפח את עצמי, וגם היום. רציתי להיות רגילה, אבל עם השנים למדתי לקבל את עצמי. גם אנשים רגילים שונים זה מזה. כל אחד שונה. גם אחותי לביא, שהיא טרנסג'נדרית, הייתה צריכה לעבור מסע משלה. היא הרגישה כלואה בגוף של גבר".

"כשליהיא נולדה חשבנו שהכרומוזום הנוסף הוא רק עוד פרט, לא משהו שיגדיר את כל חייה. חשבנו שיהיה לה רישיון נהיגה, משפחה וילדים", אומרת אמה איילת, "מה הסיכוי שלה ללדת ילד עם תסמונת דאון? פיפטי-פיפטי, אבל נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו".

כיום ליהיא רווקה. "יצאתי בעבר פעמיים עם בחורים לתקופות קצרות", היא מספרת ומציינת: "כרגע אני לא רוצה בן זוג".

ליהיא, כשאת לא משחקת, מה את עושה?
"אני נמצאת במסגרת יום של העירייה, במרכז תעסוקה שיקומי. אנחנו מדביקים מדבקות על אריזות ועל טלפונים, אבל אני רואה את העתיד שלי במשחק. שמעתי שאולי ייפתח בניסן נתיב מסלול לאנשים עם צרכים מיוחדים, ואני מאוד רוצה ללמוד שם".

את שואפת לקבל תפקידים נוספים?
"בטח. אני משחקת בהצגה 'נייר צלופן' של תיאטרון האחר עם אסתי זקהיים. ההצגה מראה כמה קשה לקבל אנשים עם מוגבלויות בחברה וגם על הבמה. זה כואב שאנחנו שקופים כמו נייר צלופן. אני רוצה שיראו את הפוטנציאל שלנו, ואני רוצה שייתנו לי יותר הזדמנויות. הרבה פעמים, אם לא מחפשים מישהי בדיוק כמוני, לא יבחרו בי. אבל אני רוצה שייקחו אותי בזכות הכישרון ובזכות הלב שלי. ואולי יום אחד גם ארצה להרצות על סיפור החיים שלי. אני רוצה שיכירו אותי בכל העולם".