רחובות זועמים

את הגראנג' (Grunge) של סיאטל פגשתי לראשונה דווקא בשיקאגו. בעיר הרוחות, בסופו של החורף הקפוא והנורא ההוא, סוף מרס ותחילת אפריל 1990, לקח אותי חבר להופעה במועדון קטן, אפלולי, בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה נירוונה, וזמן קצר קודם לכן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach". בקהל לא היו אז יותר מ-400 או 500 איש. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – ואת הלהקה, נירוונה, והסולן שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו.

כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקאגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה 100 אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקאגו, במרחק חמישה מטרים מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.

ככה זה עם מהפכות. הן פורצות פתאום, כביכול משום מקום, ורק במבט לאחור אפשר לזהות את הסימנים המוקדמים. בתקופה שקדמה לפריצתו של הגראנג' האנשים ששמעו גראנג' היו עיתונאי מוזיקה או מוזיקאים שניגנו בסגנון הזה. לא רק נירוונה עברה את המסלול הזה. כל הלהקות שנעשו גדולות בז'אנר החדש – שאז עוד בכלל לא היה לו שם – הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, שממילא רובם היו נגנים בלהקות אחרות שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם.

קורט קוביין ב-1991. צליל גיטרה סמיך ומלוכלך, עם מהלכים מלאי עוצמה. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | S.I.N – Alay

נביאי הגראנג'

שורשיו העמוקים של הגראנג' נטועים בשנות ה-60 ובשני שמות חשובים ברוק של סיאטל: השם הראשון הוא להקת הסוניקס והשם השני הוא ג'ימי הנדריקס, איש סיאטל, שלא זכה לאהבה ולהערכה בעירו, אבל הפך לנביא, קדוש וגאון נערץ בבריטניה שמעבר לים, עד שחזר וקצר את תהילתו בפסטיבל וודסטוק ב-1969, שנה לפני מותו.

אבל נביא הגראנג' כלל לא נולד בסיאטל, ואפילו לא בארצות הברית, אלא בקנדה. ניל יאנג הקנדי, שהשתקע באמצע שנות ה-60 בקליפורניה, הוציא את תקליטו המכונן "Rust never sleeps" בשנת 1979 (עשר שנים לפני "Bleach", תקליט הבכורה של נירוונה שיצא ב-1989). התקליט של יאנג הוא אחד האלבומים החשובים ביותר ברוק של שנות ה-70, ואחד האלבומים החשובים בכלל בתולדות הרוק. במכתב ההתאבדות שלו ציטט קורט קוביין מתוך האלבום הזה: "מוטב להישרף מאשר להתפוגג לאט".

ניל יאנג. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | S.I.N – Alamy

נקודת ההתחלה הממשית של הגראנג', המפץ הגדול שממנו הכל התחיל, היא אפריל 1986, עם צאתו לאור של אלבום אוסף בשם "דיפ סיקס" (Deep Six) שהוציאה חברת C/Z Records, ובו הופיעו לראשונה על גבי תקליט שש להקות מקומיות, בהן סאונדגרדן של כריס קורנל, מלווינס וגרין ריבר. אחת הביקורות תיארה את התקליט הזה כ"אסופה של שירים אגרסיביים בעלי צליל כבד, מרק של רוק כבד ושל פאנק".

סאונדגרדן בהופעת איחוד באוגוסט 2010 בשיקאגו. הליריקה של התקופה נולדה מתוך תחושה של דחייה חברתית, מצוקה וקיפוח. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Daniel DeSlover – Shutterstock

5 תחנות בדרך

1. אלבום | Nevermind, נירוונה

ב-24 בספטמבר 1991 יצא האלבום השני של נירוונה. התחזית האופטימית ביותר בחברת "גפן" היתה ש-Nevermind ימכור כרבע מיליון עותקים. אבל בינואר 1992 הוא הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של המגזין "בילבורד", בתוך חצי שנה הגיע לפלטינה משולשת (שלושה מיליון עותקים), ועד היום מכר 26 מיליון עותקים בכל העולם. "מריח כמו רוח נעורים" שודר בתדירות של אחת לשעה באם.טי.וי והפך למרכיב קבוע בלוח השידורים של אלפי תחנות רדיו בעולם. מבנה השיר – בית שקט ומינימליסטי ופזמון מתפוצץ – אומץ מיד על ידי מאות להקות ואמנים בעולם. קורט קוביין הפך למלך של דור שלם וצולם לשער של המגזין "רולינג סטון". לצילום הגיע עם חולצת טי שעליה משפט בגנות המגזינים הגדולים. הוא היה יכול להרשות את זה לעצמו.

2. אלבום | Ten, פרל ג'אם

ב-27 באוגוסט 1991, פחות מחודש לפני "Nevermind" של נירוונה, יצא תקליט הבכורה של פרל ג'אם. 11 שירים, רובם עוסקים במצוקתם של ילדים ונערים מתבגרים, נורו אל לב לבו של קהל צעיר ונלהב, שאימץ את הלהקה בחום. הכריזמה של הסולן אדי ודר סחפה רבים להופעות של הלהקה, שהפכו לשם דבר. אם נירוונה היתה קול הזעם, פרל ג'אם היתה קול הכאב. לפני כחודש הגיע האלבום "Ten" למכירות של עשרה מיליון עותקים.

אדי ודר מלהקת פרל ג'אם, הלהקה המובילה והיציבה שיצאה מתוך הגראנג'. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | ChinellatoPhoto – Shutterstock

3. סרט | Singles

קמרון קרואו, כתב מוזיקה של המגזין "רולינג סטון", כתב וביים את הסרט המזוהה ביותר עם הגראנג'. "סינגלס" מתאר כמה דמויות בקומפלקס דירות אחד בסיאטל הגראנג'ית של תחילת שנות ה-90. הפסקול כולל שירים של הלהקות החשובות של הגראנג', מפרל ג'אם וסאונדגרדן, דרך מדהאני ועד אליס אין צ'יינס.

מאט דילון ובריג'ט פונדה בסרט "סינגלס". צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Photos 12 – Alamy

ג'רי נטרל מלהקת אליס אין צ'יינס. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | TDC Photography – Shutterstock

4. להקות | Mother Love Bone/ Temple of the Dog

שתי להקות, שתיהן הוציאו אלבום אחד כל אחת, בשתיהן היו (פחות או יותר) אותם חברים ושתיהן הולידו שניים מההרכבים החשובים של הגראנג'. מאדר לאב בון הוציאה את "אפל" לפני שהסולן שלה, אנדרו ווד, מת ממנת יתר. טמפל אוף דה דוג הוקמה על חורבות הלהקה הראשונה, עם כריס קורנל כסולן, וגם היא הוציאה אלבום אחד בלבד ב-16 באפריל 1991, הנושא את שם הלהקה, לפני שהתפרקה. כמה מחברי הלהקה הקימו את פרל ג'אם, וכריס קורנל התייצב בראש סאונדגרדן.

5. הופעה | נירוונה, Unplugged, ניו יורק, נובמבר 1993

אולפני אם.טי.וי, ניו יורק. חורף 1993. מופע אקוסטי, שיאו האמנותי של קוביין ולמעשה רגע הפרידה שלו מהחיים והמקום שבו הגיעה סצנת הגראנג' לקצה. כשהוא יושב על כיסא בר גבוה, מחזיק גיטרה ושר, ללא חומות של סאונד ואפקטים, קוביין הצליח להוציא מעצמו ניואנסים רבים יותר של הבעה. אמנם הוא לא שר את ה-להיט והסמל של הגראנג', "מריח כמו ריח נעורים", אבל כשנעץ מבט כחול היישר לתוך עין המצלמה בשיר הסיום "איפה ישנת אתמול בלילה?", מת הגראנג' והסתיימה הסצנה. קוביין התאבד בדיוק חצי שנה אחר כך.