רוצי נעמה, רוצי

נעמה שלי, ילדה חביבה ומוכשרת, בת תשע וקצת, טוענת שהיא לא תינוקת. פחחחח, זו תגובתי המלומדה, שכן כל סימן ועובדה בשטח מעידים על היותה תינוקת מוחלטת לנצח ולעולמי עד. מה, הרי רק אתמול, כלומר לפני שמונה שנים, היא עוד ינקה. אז להגיד שהיא לא תינוקת? בחייכם, מדובר אפילו באותו השורש הלשוני: תינוקת – לינוק. מה פה לא ברור?

ילדה סלולרית

מלחמת העצמאות של התינוקת הראשונה שלי קשה וכואבת, ומותירה סימנים בבשרם של כל הצדדים המעורבים בגו. קחו למשל את עניין הטלפון. בימינו, כמדומני, תינוקות מקבלים את הסלולרי הראשון שלהם במהלך השחרור מבית היולדות, כך יש להם מספר שנים אופטימלי לפחם את מוחם בסרטן. נעמה קיבלה טלפון בפעם הראשונה לטיול השנתי של כיתה ב' שאליו לא יכולנו ללוות אותה. השמחה שלי בכך שהיא זמינה לכל שאלה בטלפון (אכלת כבר? את שותה מספיק? עם מי את יושבת?) התחלפה מהר מאוד בהבנה שטלפון הוא חרב פיפיות לקיטורים ולבכיות.

את היללות שלה על הטיפוס על ההר וכמה חם לה שמעתי בשידור חי, בלי שום יכולת לעזור לה חוץ מלומר "אהה". מאז אותו אירוע טראומטי היא מקבלת מכשיר טלפון כשהיא הולכת לחוגים, מה שגורם לי להיות רגועה לגמרי. עד שאני מתקשרת לראות שהיא בסדר ומקבלת מנוי לא זמין. היא מכבה לי אותו. אני חוזרת, היא מכבה לי אותו. כאילו שאני, שוב פחחחח, עלולה להתקשר אליה באמצע החוג.

השכונה של פעם

אבל בואו נהיה רציניים: שיר קצר, מקסים, של משוררת פולנית שאת שמה, לצערי, איני זוכרת, מתאר יפה את הזמן החולף דרך דימוי של כביש אחד, פשוט. בילדותנו הכביש הוא מימד של רוחב: הילדים יושבים ליד הכביש או משחקים לצידו, וישנה החברה שגרה מצד אחד, וחברה אחרת מצד שני. כשאנחנו מתבגרים הכביש הופך – באחת וללא אזהרה מוקדמת – למימד של אורך. הוא לוקח כל אחד מאיתנו למקום רחוק ואחר. השיר הזה זורק אותי לימים של ילדות, לשכונה שהיתה כל העולם ולכביש שחצה אותה, שקט ונטול מכוניות, ולכן היה גם מקום המפגש הקבוע של ילדי השכונה. ומה יש לנו היום? היום משחקי ילדות הם שם של תוכנית בערוץ הופ, תוכנית שמנסה להראות לילדי הטלוויזיה והמחשב איך ילדים חיו פעם, בימים שבהם שידורים לילדים היו שעתיים ביום, ולא 24 שעות ביממה.

מצחיק שדווקא בטלוויזיה ילדים מסתובבים חופשיים וחסרי דאגה: דורה מטיילת לכל מקום מלווה על ידי קוף. דייגו רץ לאן שרק בא לו. חבורת איינשטיין? להם יש מטוס! ואני, האמא הפולנייה, יושבת יחד עם הלל מול המסך ונוחרת בבוז. אין להם הורים?

ואנחנו, ההורים של היום, שהיינו הילדים של פעם, עם רגל אחת בשכונה ומצב נכספות קבוע למה שהיה, אנחנו אמורים לשחרר את הילדים שלנו לתוך הקניון, כי שכונה כבר אין. מפחדים? בצדק. מתקשים? בוודאי. וכך אנחנו מושכים כל עוד אפשר, עד שהסטודנטית מודיעה לנו ש"נו, אמא, אני כבר לא תינוקת, וכן, אני יודעת, ועכשיו תני לי ללכת".

החרדות הקבועות

אז צריך לתת לה ללכת. ללכת לבית הספר ברגל, למשל. אבל אין מעבר חציה בכל השכונה שלנו, ותכתובת של שנה עם העירייה עדיין לא נשאה פרי. או אולי לתת לה ללכת לחוג לבד, אבל החוג הוא ליד אתר בנייה, מקום עתיר פועלים שגם החוקיים שבהם נראים לי, בעיני האמא שצמחו לי, לא חוקיים בכלל.

לתת לה ללכת ברגל בטוחה ובראש מורם אל תוך העולם שלנו שבו ילדים נעלמים ככה סתם, או נרצחים, או נאנסים. ואל תגידו לי שתמיד העולם היה ככה וזו רק התקשורת שמדווחת יותר. העולם לא תמיד היה ככה, ואני כבר תשע שנים אוצרת במוחי את כל המקרים שיכולים להיות קשורים איכשהו לילדתי: את המטורף שמשך ילדה לראות גורי חתולים כשאמה סובבה לרגע את גבה בחנות ואנס אותה בפאתי הקניון. את הילדה שחזרה מחברה בבית שמש ונאנסה על ידי שוהה בלתי חוקי. או את השכן ממול, שאהב לבוא לבקר את ילדי המשפחה והיה החבר הכי טוב של האבא.

ועוד לא אמרתי מילה על כל הסבים, הדודים והחברים, שאחראים, לפי הסטטיסטיקה, לרוב מוחץ של מקרי הפגיעה המינית. כל כך הרבה סכנות, כל כך הרבה מנוולים, ומנגד ילדה אחת שרוצה קצת עצמאות, ואמא שלא יודעת כמה אזהרות היא יכולה לתת לבת שלה לפני שהיא תהפוך את שמחת החיים והאופטימיות שלה לחרדה קבועה, כמו זו שהיא עצמה נושאת. כל כך הרבה דברים לפחד מהם, מול "נו, אמא, אני כבר לא תינוקת" אחד. מי ינצח? נראה לי שכאן כולנו מנצחים ומפסידים ביחד. ככה זאת התבגרות, לא?

הילדה בשופינג

ובינתיים, עוד אפיזודה קטנה של התקדמות. נעמה מקבלת ממני מינוי ללכת לבד מהחוג במתנ"ס, עניין של יריקה מוארת היטב מהקניון, לתוך הקניון ולחנות, לקנות פנס. את העודף היא תשמור לעצמה, אלא מה. נעמה מדווחת לי יפה, ובזמן אמת, על סיום החוג, שעה 18:30. שתי דקות אחר כך היא כבר בקופה, קונה את הפנס הכי זול שיש, וחשדי עדיין אינו מתעורר. עשר דקות לאחר מכן אני מתקשרת אליה להגיד לה שסבתא בדרך, לפגוש אותה. היא לא זמינה. "בטח", תגיד לי אחר כך אמא שלי בגיחוך. "את התקשרת כשהיא היתה בחנות של הממתקים. עכשיו את מבינה למה היא רצתה עודף כל כך גדול?".

אני מכירה את התחושה הזו כל כך טוב: להיות ילדה, לראות הכל בעיניים חדשות, ללכת ולהרגיש את המטבעות מצטלצלים בכיס, בקול של הבטחה ואפשרויות אין קץ. אני מכירה את זה מצוין. רק הצד של האמא שדואגת בבית, רק הצד הזה, חדש לי.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה