איזה לב לא שבור עכשיו? ואין נחמה

אני ניגשת לכסות את אורי, בתי בת השנה, בשמיכה שהעיפה מעליה ועל הדרך מאמצת אותה חזק אל לבי. היא כמעט מתעוררת. אני בודקת שהיא נושמת את הנשימות הקטנות שלה, הלחיים הענקיות שלה נחות על שפתי הדבש המתוקות. תינוקת שנולדה מתוך אהבה ולתוך מלחמה.

>> איך לתווך לילדים את החזרה של החטופים והחללים?

איזה לב לא שבור עכשיו? הכתום הזה מתגנב לשדה הראייה, בזמן ערות, בזמן חלום. מי בכלל הצליחה לישון הלילה. בכל הבתים ניגשו אמהות למיטות ילדיהן, ליטפו אותם במבטן, העבירו יד חמה על המצח, שירטטו את קווי המתאר של הגבה ושבילי האף ונשבעו להגן עליהם לנצח. מתפללות שיוכלו לקיים את השבועה.

אימהות שגזרו על עצמן לא להרגיש את עומקו של הכאב החותך בבשר – להדחיק את משקל הנשיאה, את המוצץ התחוב בפה באגביות של בוקר, את אימת מבטה של האם, את תומתם של הבנים – בחיקה לא יאונה להם כל רע – ואת סבלו הנורא של האב ועיניו הטובות.

הכתום הזה מתגנב לשדה הראייה, בזמן ערות, בזמן חלום. מי בכלל הצליחה לישון הלילה. בכל הבתים ניגשו אימהות למיטות ילדיהן, ליטפו אותם במבטן, העבירו יד חמה על המצח ונשבעו להגן עליהם לנצח. מתפללות שיוכלו לקיים את השבועה

 

אבל הכאב כל כך חי עכשיו. מדלג לו מבית לבית, נכנס דרך התריסים, מזדחל דרך חרכי הלבבות. זעקה אילמת מפלחת את האוויר הצונן. מבעירה מדורות בשרשרת, מדורה ועוד מדורה של שבט אימהות. כאב אדיר שאין לו שם.

איך קמות לבוקר כזה? איך קמות לכל הבקרים מאז? איך מלבישות, מאכילות, משחקות, שרות שירי ערש, חותכות פירות, מחליפות חיתול, מרגיעות, מחבקות, מהסות ומבטיחות מדי יום לילדים שלנו את ההבטחה הקמאית שנולדת איתנו מרגע היוולדם – אותה הבטחה החוצה יבשות, יקומים ושנות אור. אימא פה. אימא תעזור. אימא תציל. אימא שומרת. איך נקיים את ההבטחה הזאת?

המדינה הפקירה את ילדיה. החוזה הזה הוא בסיסי כמו לנשום, ואתם כיסיתם בידכם את הפה הפעור, המחרחר את חרחורי החיים שהיו יכולים להינצל. כך תיכתבו בדברי הימים, וכך תיזכרו לדיראון עולם. ממשלת ההפקרות, ממשלת הדמים. ואין נחמה.