גל גדות ואופרה וינפרי כבר מתעניינות: הבמאית הישראלית שלוקחת את METOO# לשלב הבא

כשהבמאית רוני קיי חזרה לארץ בגיל 26 עם תואר יוקרתי בקולנוע מאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) שבלוס אנג'לס ובאמתחתה כבר מספר סרטים עטורי פרסים, היא נפגשה עם כמה סוכנים במטרה למצוא עבודה. היא עדיין מתקשה לשכוח את הראשון שפגשה ואמר לה "תתחילי בתור מזכירה במשרד שלי ואז נראה מה יהיה". היו אלה ימי שנות ה־90 ומאז זרמו בנהר מיליוני תיוגי MeToo#, אבל אם תשאלו את קיי לא באמת הרבה השתנה מאז. "גם כשהייתי בריאיונות עבודה או כשניסיתי למכור סרט או סדרה, לרוב התגובות הגבריות לא היו קשורות לפן המקצועי. כבר קרה שנפגשתי עם מנהלים של זכייניות גדולות או חברות פרסום ובלי בושה נאמרו דברים בסגנון של 'וואו, אישה שהצליחה להגיע למעמד כזה? סחתיין'", היא שוטחת. "את נכנסת לפגישה מקצועית ומדברים איתך על איך שאת נראית במקום על מה שיש לך להציע, או שאת עומדת על סט ורואה שמי שמדבר איתך מסתכל עלייך אבל לא בעיניים. אלה דברים שבשגרה, כל אישה חווה אותם".

"הרי אם 90 אחוז מהבמאים הם גברים, ובערך 80 אחוז מהמפיקים הם גברים, ברור שאחוז ההטרדות המיניות בתעשייה יהיה ענק", הבמאית רוני קיי | צילום: זיו קורן

עוד כתבות מעניינות:
מה חושב עמרי בן נתן על מהפכת METOO#
ג'ניפר לורנס יוצאת להילחם בפוליטיקאים מושחתים
הכירו את הנשים מאחורי ליגת הכדורשת שכבשה את ישראל

למרות זאת, מסתמן שהעתיד הולך להיראות אחרת. אנחנו נפגשות בבית קפה צבעוני בשכונה השיקית נוליטה שבמנהטן, קיי לובשת שמלה שחורה וחיוך גדול. יש לה המון על מה לחייך. אחרי קריירה ענפה בישראל הכוללת בימוי סדרות מצליחות (דוגמת "זבנג!", "חדר מלחמה" ו"טיפול נמרץ"), סרטים תיעודיים מדוברים (בהם "אמא יקרה לי", "ציפי לבני – החלום ושברו", "שידוך משמיים"), קליפים למוזיקאים בולטים (ממאיר אריאל ועד דודו טסה), עשרות פרסומות ואת הקמפיין הפוליטי של יאיר לפיד – היא שבה לעיר שבה נולדה לפני 49 שנה ונערכת לפרויקט חייה: יוזמה לשינוי המאזן הדמוגרפי בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. אחרי הכול, מתוך התעשייה הזאת צמחה מהפכת MeToo#. הרקע לכך, כידוע, נעוץ בקמפיין הויראלי שניצת לפני כשנה בעקבות גל התלונות נגד מפיק העל הארווי ויינשטיין בגין תקיפה מינית. הקמפיין חצה את גבולות הרשת ונשים מובילות בהוליווד, מנטלי פורטמן ועד ריס ווית'רספון, קראו לנשות תעשיית הבידור להתאחד במסגרת היוזמה Time's Up. בצד המאבק בהטרדות מיניות במקום העבודה הן הצביעו גם על היעדר נשים בתפקידי ניהול ועמדות כוח.

"הבעיה מתחילה בדיוק שם", אומרת קיי. "הרי אם 90 אחוז מהבמאים הם גברים, ובערך 80 אחוז מהמפיקים הם גברים, ברור שאחוז ההטרדות המיניות בתעשייה יהיה ענק. בסופו של דבר אלה תפקידים שחולשים על המוני אנשים".
העניין לא מסתכם כאן, לדבריה. "כשמחליטים לשבץ אדם בתפקיד ניהולי, הטבע האנושי מצפה שזה יהיה גבר", היא אומרת. "הרי אם אני הבמאית ומחר אני במחזור, בראש של אותו גבר שמקבל את ההחלטה, גם אם במודע וגם אם לא במודע, עוברת המחשבה שהינה הלכו להם 20 מיליון דולר על ההפקה. יש כאן בעיה מעבר לאי שוויון הזדמנויות, הבעיה היא בחוסר המודעות הכללי".

אבל זה מה שMeToo# עשה, הוא עורר מודעות.
‏"MeToo# עשה מהומה יפה ונדרשת, אבל זה לא מתחיל ונגמר כאן. אנחנו מבסוטיות מכך שהחלטנו לבטא את עצמנו והלכנו עם זה רחוק, אבל איכשהו נתקענו שם. אני בטוחה שיהיו פחות הטרדות ושנשים ישכילו להביע את עצמן, זה נפלא, אבל אם לא ננצל את הכוח שיש לנו ביד וניקח אותו לצעד הבא, הכול ילך ויתמסמס".

בשלב הזה קיי התחילה לחקור ונחרדה מהסטטיסטיקה. לפי המרכז לחקר נשים בטלוויזיה ובקולנוע, מכון אמריקאי באוניברסיטת סן דייגו סטייט שבוחן מזה 20 שנה ייצוג של נשים על המסך ומאחורי הקלעים, נשים היוו רק 11 אחוז מכלל תפקידי הבימוי ב־250 הסרטים המכניסים לשנת 2017. גם חלקן של התסריטאיות היה 11 אחוז בלבד, ואילו מכלל עמדות ההפקה הראשיות מילאו נשים 19 אחוז מהתפקידים.

על רקע הנתונים האלה, החליטה קיי הנחושה לנצל את שהותה בניו יורק (בשל שיתוף פעולה אחר וחשאי שהיא מנועה מלחשוף כרגע) ויזמה פגישות בנושא עם גופי ענק כמו NBC ,CNN ,CBS ונוספים במטרה לבחון איך אפשר להתקדם מכאן. "אפילו חבריי האמריקאים הרימו גבה, אבל אמרתי לעצמי שזאת פאקינג ניו יורק, ואת יודעת – איף יו מייק איט היר יו קאן מייק איט אניוור", היא משתפת.

עזרא בדרך

אחת מאותן פגישות רבות של קיי הייתה עם הדיקן החדש של החוג לקולנוע באוניבריסטת ניו יורק (NYU), מבתי הספר המובילים בעולם בתחום. עזרא זקס, תסריטאי זוכה פרסים, סיפר לקיי בגאווה שזו השנה הראשונה שבחוג לומדים סטודנטים וסטודנטיות במספר שווה.

"התיישבתי מול עזרא ואמרתי 'אבל המצב בתעשייה שונה, אז מה עושים? איך משנים את הדמוגרפיה בצורה חכמה?", משחזרת קיי. תוך כדי סיעור המוחות עם הדיקן צץ לקיי רעיון לפרויקט מעורר מודעות שיתחיל דווקא בבסיס, באותו מקום שבו מספר הסטודנטיות שווה לסטודנטים. התוכנית: תריסר יוצרים ויוצרות שייבחרו בקפידה מבין בוגרי המוסד ישתתפו בקורס ייחודי שכל מטרתו הגברת מודעות, וברמה הפרקטית הם יתבקשו ליצור סרטים בנושא. "זה יכול להיות סרט באורך מלא או פיצ'ר, סרט תיעודי או סרטון פרסומת. העיקר שיעבירו את המסר – כמו שאדם חושב פעמיים לפני שהוא מטריד או אפילו לפני שהוא מחמיא, שיחשוב שלוש פעמים לפני שהוא בוחר שלא לקדם אישה ראויה", היא אומרת. "הכי נכון לעשות דבר כזה עם בית ספר לקולנוע מהטובים בעולם, להתחיל מהדור הבא של התעשייה".

מטרת העל של התוכנית היא לעודד שילוב של נשים ראויות בעמדות מפתח תחת הכותרת "לשנות את הדמוגרפיה של התעשייה". "אין לי בעיה עם אפליה מתקנת", אומרת קיי. "גם נשים בעמדות כוח צריכות ללמוד לפתוח דלתות לנשים אחרות ולדחוף לכך שאם יש גבר ואישה שטובים באותה מידה, הן יקחו את האישה. אני יודעת שזה אולי לא נשמע טוב, ובאופן אישי אני לא בעד שום סוג של אפליה אלא בעד כישרון, אבל השאלה היא אם אנחנו מוכנות להרים ידיים ולקבל עבודות בדרגה נמוכה יותר מתוך מחשבה שאין לנו עתיד".

לבחירת התכנים והמשתתפים בתוכנית מקימה קיי בימים אלה חבר מנהלים שאותו היא שואפת להרכיב מהאנשים החזקים בתעשייה, גברים ונשים כאחד. בין היתר היא מנהלת מגעים עם לא אחרת מאופרה ווינפרי. "היא מאוד חזקה, יש לה אג'נדה נשית והיא בולדוזר", מנמקת קיי. אחרות שהיא הייתה שמחה לרתום לפרוייקט הן נשים כמו דרו בארימור וגל גדות שהתברגה לאחרונה לעשיריית השחקניות הכי מרוויחות בהוליווד "ואת כל מי שבעמדת כח, גם אם אין ביכולתה לספק עבודה לנשים אחרות". באותה נשימה היא מזכירה גם את רייצ'ל מוריסון, הצלמת הראשונה שהייתה מועמדת אי פעם לאוסקר. "זה ממש פתטי שרק ב־2018 הייתה לראשונה אישה מועמדת בקטגוריה הזאת. זה נשמע לי חשוך".

"היא מאוד חזקה, יש לה אג'נדה נשית והיא בולדוזר", אופרה וינפרי | צילום: Gettyimages

התברגה לעשיריית השחקניות הכי מרוויחות בהוליווד, גל גדות | צילום: Gettyimages

לחבר המנהלים חברה בינתיים טראפטי פאטל, סמנכ"לית ועורכת דין בכירה ברשת CBS, אותה רשת שעלתה מוקדם יותר השנה לכותרות בשל תלונות על הטרדות מיניות כנגד המגיש הבכיר צ'רלי רוז ומנכ"ל הרשת לס מונבס. בעוד שרוז פוטר ממשרתו, מונבס, שדווקא נודע כתומך נלהב של תנועת MeToo (והכחיש את כל התלונות נגדו) עדייו משמש בתפקידו.

"מדובר באדם שעומד בראש חברת ענק, והסיפור הזה נותר בשולי החדשות. לא נרשמה שום היסטריה ביחס למה שהתחולל פה לפני כמה חודשים. זה עוד סימן לכך שהמהפכה דועכת וחייבים לעשות את הצעד הבא", קיי מתקוממת. מבחינתה הפרויקט הזה הוא רק הצעד הראשון, החלום שלה הוא להתחיל גל ולשטוף את העולם בכל האקטיביזם היצירתי הזה. "ל־NYU יש שלוחות בכל העולם, מפראג ועד דובאי. הרעיון הוא לפתוח אופציות לנשים בכל מקום, להפוך את זה לגלובלי".

"הפרויקט הזה הוא הדבר הכי גדול בחיים שלי", מסכמת קיי ומספרת שבנוסף תצטרף לשורות NYU כמרצה בסמסטר הסתיו הקרוב ותלמד כתיבה לטלוויזיה. "זה כבוד ענק", היא אומרת בהתרגשות ומגלה שהייתה צריכה לעבור "מסכת מאוד רצינית" של ראיונות לתפקיד. כל המראיינים כולם, היא מציינת כאנקדוטה, היו גברים לבנים מעל גיל 60.

סרט רע: מה קורה בתעשיית הקולנוע המקומית?

הבמאית והתסריטאית טליה לביא, זוכת פרסי אופיר על בימוי וכתיבת שובר הקופות "אפס ביחסי אנוש", טוענת שבישראל, כמו בשאר העולם, המפתח לשוויון מגדרי נמצא בתקציבים. "למרות העלייה במספר הבמאיות עדיין קשה יותר לנשים לקבל מימון לסרטים", היא אומרת. "לא משנה כמה הן מצליחות, חכמות ומרשימות, כנראה שאי אפשר להיפטר מהתפיסה שאישה לבד זה לא מספיק, אי אפשר לסמוך עליה שתנהל לבדה פרויקט שמורכב מכל כך הרבה כסף וכוח אדם".

"למרות העלייה במספר הבמאיות עדיין קשה יותר לנשים לקבל מימון לסרטים", טליה לביא | צילום: ינאי יחיאל

את לביא, שמלמדת תסריטאות ובימוי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, מכעיסה במיוחד ההתעקשות להתייחס לקולנוע הנשי כאל תת ז'אנר. "אחד האתגרים המשמעותיים שעומדים בפני יוצרת הוא להדוף את נסיונות הסיווג של סרטה כיצירה נשית ולהתעקש על כך שיתייחסו אליו כאל יצירת אומנות וידברו עליו פשוט במונחים של קולנוע", היא אומרת.

לפי דו"ח של ועדת קרנות הקולנוע בישראל, בין השנים 2012־2016 נבחרו לתמיכה במסלול הפקה 162 תסריטים עלילתיים, מתוכם 44 בלבד (27 אחוז) הם סרטי במאיות. שש מהבמאיות חלקו את קרדיט הבימוי עם גבר. "זה נכון אגב, גם בטלוויזיה", אומרת ליאור אלפנט, יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל שעוסקת באקטיביזם פמיניסטי בהקשרי תרבות, קולנוע ומדיה כבר למעלה מעשור. "גברים מקבלים יותר הזדמנויות לביים סדרה ראשונה מאשר נשים, וזה נכון אפילו לגבי נשים שעשו כבר סרטים באורך מלא".

"לא משנה כמה הן מצליחות, חכמות ומרשימות, כנראה שאי אפשר להיפטר מהתפיסה שאישה לבד זה לא מספיק", נלי תגר בסרט "אפס ביחסי אנוש" של הבמאית טליה לביא | צילום מסך מתוך הסרט

אלפנט, שגם עוסקת במחקר נשים בתעשיית הקולנוע בישראל במסגרת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון ומנחה פאנל בשבוע הבמאיות והיוצרות בסינמטק תל אביב בתחילת ספטמבר מעידה שאכן יש עלייה במספר הסרטים של נשים בשנים האחרונות, ובכל זאת, אפליה והטרדה הם חלק בלתי נפרד מהתעשייה. "כל יוצרת שאני מכירה נתקלה בזה", היא אומרת ומציינת את ההיילייטס: זלזול ובריונות מצד הקולגות הגבריים, פערי שכר, הטרדות מיניות, עיסוק של מבקרי הקולנוע בבמאית עצמה במקום ביצירה.

"גם היום, ב־2018, עדיין יש אנשים שחושבים שנשים פחות מוכשרות מגברים", מוסיפה אלפנט. "העובדה שבכל 90 שנות האוסקר רק אישה אחת זכתה בו על בימוי, לא אומר שכל השאר לא במאיות מוכשרות, נכון? זה אומר שהמערכת מקולקלת". גם האימהות משחקת כאן תפקיד מרכזי, לדבריה. "בקולנוע, כמו בעולם, נשים משלמות מחיר הרבה יותר כבד על הורות מאשר גברים".

הבמאית קרן בן רפאל, שסרטה "אין בתולות בקריות" הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה, מסכימה. היא מספרת שרגשות האשמה שלה כאימא לשניים על ההיעדרות הממושכת מהילדים לתקופת הצילומים היו הרבה יותר חזקים מאלה של בן זוגה, דמיאן דופרן, שצילם את הסרט.

"יש רגעים מאוד קשים", אומרת בן רפאל, שמשתתפת בכנס MeToo בשבוע הבמאיות והיוצרות. "הרבה פעמים צצה השאלה המוכרת אם צריך לעשות בחירה בין קריירה ומשפחה". באותה נשימה היא מספרת איך כשצילמה סרט קצר בצרפת, מספר חודשים לאחר הולדת בתה הבכורה, עוד הניקה ושאבה בין הקאט לאקשן.

"הרבה פעמים צצה השאלה המוכרת אם צריך לעשות בחירה בין קריירה ומשפחה", קרן בן רפאל | צילום: איריס נשר

בשורה התחתונה, הכול עניין של תפיסה. "יצקו לנו במשך שנים דימוי של מי הוא במאי, בדיוק כמו שיצקו לנו דימוי של מי הוא נשיא או ראש ממשלה", אומרת עדיה אמרי אור, הבמאית הראשית בחטיבת הדיגיטל של תאגיד השידור. "גם עשורים אחרי שהסכרים נפרצו לראשונה, אני עדיין חריגה בנוף. רק עכשיו, עשור אחרי שהתחלתי לעבוד, עוזרי ההפקה הזוטרים הפסיקו להניח שאני עוזרת הפקה בעצמי ולשאול אותי מי פה זה הבמאי".

אמרי אור זכתה עם סרטה הקצר "תפרים" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה לפני שש שנים כשהייתה בת 25 בלבד. היא עדיין מתקשה לשכוח את המאבקים שנאלצה לנהל לכל אורך הדרך, ומספרת איך כשביימה בתחילת דרכה סצנה מורכבת טכנית וכוריאוגרפית עם שמונה רחפנים, מצאה את עצמה נאבקת ב־17 הגברים שפעלו תחתיה והתעלמו מהנחיותיה על אף שנכשלו שוב ושוב בהפקת הסצנה. "לקחתי את הצלם הראשי הצידה ויישרתי אותו", היא נזכרת. "כשסיפרתי את זה לחברים הבמאים שלי הם הסבירו לי שרק אם אתה חלק מהבויז קלאב אף אחד לא מנסה לערער על ההיררכיה".

אחרי התקרית, המפיקה הראשית צלצלה לסוכנת של אמרי אור ובישרה לה שמישהו מהסט התלונן שהלבוש של הבמאית היה חשוף מדי. אמרי אור לא התרגשה, ולמרות שהיא לא יודעת מיהו אותו מתלונן מסתורי, ברור לה מה עומד מאחורי התלונה: "אין לי ספק שכל הסיפור הוא שפשוט ערערתי למישהו את הגבריות השברירית שלו".