רוחות של תשוקה: וידויים נשיים אינטימיים שהפכו למופע נועז

לפני שלוש שנים, בעולם אחר לגמרי מזה שנכפה עלינו, פתחתי עמוד אינטרנט קטן ואנונימי וביקשתי מנשים לכתוב לי על הפנטזיות המיניות שלהן. ציפיתי לקבל כמה תגובות שאוכל ליצור מהן כתבה קצרה. בתוך שעות היו שם 50 טקסטים. בערב זה עלה ל-200. בתוך ימים הצטברו למעלה מאלף טקסטים. כל אחד מהם נשא לב פועם, חכם, כואב, מלא תשוקה. אבל מה שהפתיע באמת לא הייתה הכמות, אלא עומק הגילוי.

>> הלב של הזין: איך הדבר הקטן הזה יכול לשנות את כל מה שחשבתן על מיניות?

נשים כתבו לי מילים שלא אמרו לאיש מעולם. נשים משכילות ונועזות, לצד נשים שפחדו אפילו לסמן שם פרטי. צעירות מאוד, וגם אישה בת 98 שנכדתה הקלידה את דבריה במקומה. נשים חרדיות, דתיות, חילוניות, להט"ביות. רווקות ונשואות, נשים שאהבו וחגגו, ונשים שחיו חיים של שתיקה. הרגשתי אחריות עמוקה להניח את הקולות האלה זה לצד זה, כל נשימה במקומה. אבל עריכה היא גם הכרעה. לא הכל יכול להיכנס, ולא הכל צריך או ראוי להתפרסם. היו טקסטים אינטימיים כל כך, עד שידעתי שלא אוכל לשתף אותם, גם בעילום שם, מבלי לחשוף או לפגוע. ובמקרים נדירים, זיהיתי אנשים שפורטו בפנטזיה, והחלטתי להשמיט את הטקסט, כדי לא לפגוע בפרטיותם של מי שלא בחרו להיחשף.

"נשים כתבו לי מילים שלא אמרו לאיש מעולם. נשים משכילות ונועזות, לצד נשים שפחדו אפילו לסמן שם פרטי. צעירות מאוד, וגם אישה בת 98 שנכדתה הקלידה את דבריה במקומה. נשים שאהבו וחגגו, ונשים שחיו חיים של שתיקה"

 

היו גם טקסטים שנגעו בזואופיליה, פדופיליה ופנטזיות קיצוניות מאוד על פגיעה פיזית. הערצתי את האומץ לדמיין ואת הכנות לכתוב את הדברים הללו, אבל בחרתי שלא לכלול חומרים שעלולים להיקרא בצורה מסוכנת, או להצית פצע שלא עבר עיבוד. החלטה כזו היא פעולה של שליטה וכח, וכח יש להפעיל בתבונה. עד כמה עמדתי בזה, זו שאלה שעדיין טורדת את מנוחתי. לאט לאט הבנתי שמתחת לכל המילים מונח הקושי העצום שלנו, הנשים, לדבר בכנות על תשוקה. המבוכה. הפחד להישמע מוזרות או מופקרות או ילדותיות. להיות יותר מדי או פחות מדי. כמה מעט מרחב אמיתי יש לנו לדבר על מה שאנחנו רוצות באמת, גם כשזה לא מקובל, גם כשאומרים לנו בשקט ובקול רם שלא להעז לרצות.

ובישראל של השנים האחרונות, שבה הגוף נמצא תחת סכנה יומיומית ותחת פיקוח תרבותי וביטחוני, התשוקה עצמה הופכת לשדה קרב נסתר. נשים רבות כתבו שהן מדמיינות כדי לזכור שהן חיות. אחרות אמרו שהתשוקה היחידה שלהן מתרחשת בראש, כי המחיר של מימוש מרגיש גבוה מדי. ולצידן היו גם נשים שכתבו על עונג פשוט וחם, על גוף שחוזר להיות שלהן, על החופש לבחור מתי להיות נאהבות ברכות ומתי להיות פראיות.

מה שנחשף מתוך מאות הטקסטים הללו אינו דיווח על מין ולא אוסף סטטיסטיקות. זהו מסמך חי על המציאות הנפשית של נשים בישראל. תיעוד של החיפוש אחר חופש פנימי בעולם שמפחד ממנו. החומרים בספר פראיים ומציתים דמיון, אבל לא נועדו ליצור שערוריה, אלא לבקש קשב אנושי. לגעת ברגע שבו דמיון מפסיק להיות מפלט זמני והופך לבית.

מהדף אל הבמה

הספר יצא ומצא את מקומו בעולם. בין הקוראים שלו היה המנהל המוזיקלי והפסנתרן עידו אריאל. לפני חודשים ספורים הוא פנה אלי והציע להפוך את הספר למופע קלאסי. ההצעה המפתיעה הזו הפכה למופע מיוחד במינו, שאותו עידו אריאל הוא המנהל המוזיקלי שלו, ואליו הצטרפה הזמרת יעל לויטה. הם הביאו איתם סל עשיר של שירים קלאסיים, חלקם אופראיים, שעוסקים באירוטיקה ומיניות בדרכים שלא העליתי על דעתי, אחרי הכל, חלקם הגדול נכתבו לפני 100 ו-200 שנה. ברפרטואר שלהם פגשתי אינספור עלילות. אצל מוצרט רועת צאן צעירה מקבלת סיגלית נבולה בחיוך מאוהב. גיבורת שיר של הוגו וולף אינה מסוגלת לשכוח חוויה אירוטית מטלטלת. והמלחין פרנסיס פולנק, כראוי לצרפתי, אינו מתבייש לנקוט גם בפרטים אנטומיים גסים וישירים.

גם בעברית נוכח עושר אירוטי מרהיב; משיר השירים וביאליק, דרך יורם טהרלב ועד חנוך לוין. אבל מתוך כל הטקסטים שבמופע, רק אחד נכתב בידי אישה. זו קדיה מולודובסקי, סופרת ילדים אהובה, שמפתיעה בשיר עז ונועז, כזה שלא שוכחים:

אל האיש ההוא אני אבוא / קדיה מולודובסקי
אשר הביא לי בפעם הראשונה שמחת אישה
ואומר לו: איש,
נתתי לאחר את מבטי השקט
ובלילה אני מניחה את ראשי לצידו,
וכעת יש לי צער
כמו דבורים עוקצות מסביב ללבי השבור
ואין לי שום דבש להרגיע את הפצע.

וכשהאיש שלי יחזיק אותי בצמה
אפול אפיים ארצה
ואשתטח על המפתן
כמו אנשי סדום שהפכו לאבן.

ארים את ידי לראשי
כמו שאמי הייתה מברכת על הנרות
אבל אצבעותי תזדקרנה
כמו עשרה חטאים ממוספרים.
(מיידיש: עמוס נוי)

מהמפגש הזה נוצר ערב משותף שמפגיש בין גברים פיוטיים שניסו לדמיין מה נשים רוצות, לבין נשים ישראליות שחושפות מה הן רוצות באמת. על הבמה הטקסטים הכתובים והמושרים מתערבבים ומתנגשים ומשיבים זה לזה. מעמידים מראה למאה שלמה של שתיקה ואשמה. במופע "לידר בפיתה: בהקיץ" נפרש המתח שבין תרבות שמרנית, שמסתתרת מאחורי לשון נקייה, לבין דור שבוחר לדבר בגוף ראשון, כפי שהגוף מדבר באמת. לא כדי לחולל שערורייה, אלא מתוך אמונה בכוחו של הדיבור, ובצורך החברתי להקשיב, גם למקומות הכואבים. כי גם כשיש פציעה, עדיין יש מקום לעונג, לדמיון ולחופש.

הכותבת היא רוני גלפביש, סופרת וציירת. "בהקיץ" הוא הקונצרט השלישי בסדרת בסדרת "לידר בפיתה" – בית ישראלי לשיר האומנותי שיוזם הפסנתרן, המתרגם והעורך עידו אריאל.  המופע יעלה בחמישי ה-4.3 ב-20:00, שביל המרץ 2, תל אביב.