"רונית רצתה לעשות טוב. במותה היא לימדה אותנו שהעולם הוא גם אכזרי"

תיק עזרה ראשונה בצבע כתום, בלון חמצן ומכונית יונדאי לבנה שעלתה באש – שלוש עדויות אילמות שזעקו מתוך גלי ההריסות. הכאוס מסביב היה עצום. הטיל הבליסטי שנורה מאיראן ופגע במקלט השכונתי בבית שמש טרף את השקט של ראשון בצהריים, ביומה השני של מלחמת איראן השנייה.

>> גם ביתה של השחקנית אלונה סער נפגע במתקפה האיראנית
>> דווקא יש ממה לפחד: איך להרגיע את הילדים בזמן אזעקה
>> ואיך לסייע לנפגעי חרדה בזמן אמת? 4 דברים שחשוב לזכור

מסביב תהו למי שייכים התיק ובלון החמצן שנותרו שלמים, אבל דודו עמר, ראש סניף "לביא" של איחוד הצלה בבית שמש, שעושה את תפקידו בהתנדבות, ידע מיד.

"באוויר התחילו לרוץ שמועות, אבל אני ידעתי שהציוד שייך לרונית אלימלך", הוא מספר בצער. "זיהיתי את המכונית שלה ואת הציוד של איחוד הצלה שתמיד היה ברכב שלה. רק תהיתי ביני לביני איפה רונית עצמה".

"מיד אחרי הנפילה הגעתי למקום", משחזר דודו עמר. "הייתה אנדרלמוסיה – גלי אבנים, גופות זרוקות. בגלל סכנת קריסה אי אפשר היה להיכנס למקלט. חילצנו פצועים יחד עם זק"א, אבל את רונית לא ראיתי".

"אחת החובשות התקשרה אליי ואמרה שכמה ילדים חמודים שהיו במקלט רוצים לדבר איתי. אלה היו הילדים של רונית – הם חיפשו את אמא שלהם. ככה התבהרה לי התמונה"

רויטל ארד, חברתה הטובה ביותר של רונית מילדות ועד היום, הגיעה לזירת הנפילה בעקבות ההרס בבית סבתה.

"אחת החובשות התקשרה אליי ואמרה שכמה ילדים חמודים שהיו במקלט רוצים לדבר איתי. אלה היו הילדים של רונית – הם חיפשו את אמא שלהם", מספרת רויטל. "ככה התבהרה לי התמונה, והבנתי שרונית נעדרת".

רק בלילה זוהו גופותיהן של רונית ואמה, שרה אלימלך. הן נמצאו צמודות זו לזו – בחייהן ובמותן. ביתה של שרה ז"ל ובן זוגה, יעקב אלימלך, נהרס כליל מעוצמת הפגיעה, אבל ברגע הזה ההרס הפיזי הפך לפרט שולי מול האסון שפקד את המשפחה – טרגדיה בלתי נתפסת של אם ובתה.

"אני עדיין בהלם", אומרת רויטל. "בגיל 45, ככה באמצע החיים, היא כבר לא איתנו. אני אומרת את זה ועדיין לא קולטת איך זה יכול להיות… איזה חוסר מזל".

"אצלנו אומרים שאדם יודע מתי יבוא קצו", אומרת רויטל. "אבל במקרה של רונית, היא לא הרגישה שמשהו רע עומד לקרות. אני מנסה לשחזר את השיחה האחרונה שלנו, יומיים קודם – הופכת בה שוב ושוב, ואין שם שום רמז. אם הייתי יכולה, הייתי אומרת לה שתחזור, שהילדים שלה צריכים אותה, שכולנו צריכים אותה".

מאות ליוו את רונית ואת אמה בדרכן האחרונה. על קברה של רונית אמר דודו עמר:

"הנתינה אצלך לא הייתה מעשה – היא הייתה דרך חיים. כל מה שעשית היה למען האחר. תמיד ראשונה לעזור, תמיד עם חיוך רחב ולב ענק. אחרי פעילות היית אומרת לי: 'נשאר אוכל, תן לי, יש למי לתת'. עשית הכול בסתר ובענווה, בלי לבקש תודה. גם ברגעים האחרונים לא חשבת על עצמך. קודם דאגת שהילדים יהיו בטוחים, ואז הלכת לקחת את אימך. זו היית את – אימא לביאה, בת מסורה ואישה של נתינה".

ביום האסון הגיעה רונית, שהתגוררה בשכונה אחרת בעיר, לביקור אצל אמה שרה יחד עם ילדיה – אוריין בת ה־16 וחצי; איתמר־חיים, בן 13, ילד עם צרכים מיוחדים שהיה משוש חייה; ואברהם בן ה־7.

היא התגרשה פעמיים. הבת הגדולה נולדה מבן זוגה הראשון, ושני הקטנים מבן זוגה השני. רונית הקפידה לשמור על קשר טוב עם אבות ילדיה, וביום־יום תפקדה כאם חד־הורית. סבתא שרה הייתה יד ימינה, חלק בלתי נפרד מגידול הנכדים האהובים.

"אני עדיין בהלם. בגיל 45, ככה באמצע החיים, היא כבר לא איתנו. אני אומרת את זה ועדיין לא קולטת איך זה יכול להיות… איזה חוסר מזל"

 

רונית הייתה אחת מחמישה אחים. אחיה מומי, הזקוק לטיפול רפואי, מתגורר בסמוך לבית הוריה, שרה ויעקב. רק לפני כמה חודשים עברו ההורים לבית ששופץ מן היסוד. ממ"ד לא היה בו, ובשעת אזעקה נהגו לרדת למקלט הסמוך.

כשרונית הגיעה לבקר, נשמעה אזעקה. היא הורתה לילדיה למהר למקלט, ובעצמה מיהרה לאסוף את בני המשפחה. אביה היה במקלחת, והיא האיצה בו לסיים ולהצטרף אליהם. בינתיים צעדה עם אמה לעבר המקלט – מרחק של מעט יותר מעשרה מטרים – אבל הטיל הבליסטי הקדים אותן. ברגע שכמעט הגיעו אל הפתח, פגיעה ישירה החריבה את המבנה. לשתיהן לא היה סיכוי.

בינתיים עלה באש בית משפחת אלימלך, וכך גם ביתה הסמוך של סבתה של רויטל ושורה ארוכה של בתים ברחוב. שלושת הילדים נפצעו באורח קל, אך נותרו בחיים ושוחררו בהמשך מבית החולים. גם הסב יעקב והדוד מומי שרדו.

"היו לה עוד כל כך הרבה חלומות ותוכניות"

רונית הותירה אחריה שובל של לבבות מרוסקים. "כשהיינו ילדות אמרנו עליה שהיא החכמה מכולנו, והיא הייתה גם כל כך יפה… ידענו הכול זו על זו, והיו לנו אינספור שיחות נפש", אומרת רויטל בכאב. "האימהות הייתה מרכז החיים שלה. היא הקדישה את עצמה לילדים. כאימא היא הייתה בשבילי מודל להשראה. היו לה גם מחשבות על זוגיות – באופי שלה היא הייתה זוגית, למרות שפעמיים זה לא הצליח. אבל זוגיות לא הייתה העיקר בחייה".

רונית למדה סיעוד וחלמה להיות אחות מוסמכת בבית חולים. ממש לאחרונה שוחחה עם רויטל, אחרי שעברה בהצלחה את אחד המבחנים.

"היא נשמעה נהדר. כל כך מלאת חיים, אהבה לבלות, והיו לה עוד כל כך הרבה חלומות ותוכניות", מספרת רויטל. "אחרי פסח היינו אמורות לצאת עם חברה נוספת לחופשה באתונה. חוץ מזה היו לה כרטיסים להופעה של קובי פרץ, והיא תכננה ללכת עם אמא שלה להופעה של מושיק עפיה ב־28.3. שרה אהבה אותו מאוד וביקשה שהיא תיקח אותה".

רויטל מספרת כי השתיים אף עברו יחד את הקורס באיחוד הצלה. "היה אז חורף, ורונית תמיד הביאה לנו מרק חם שהכינה. היא הייתה בשלנית נפלאה".

ההתנדבות הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של רונית. ביום־יום עבדה כסייעת בגנים וכמלווה בהסעות, אך ביקשה להצטרף לאיחוד הצלה בעקבות בקשתו של בנה איתמר.

"היא אמרה שהחלום של הילד שלה הוא שאמא שלו תהיה חובשת באיחוד הצלה, והיא רצתה להגשים לו אותו. כשהיא סיימה את ההכשרה, העיניים שלו ברקו מאושר", מספר דודו עמר. "היא לקחה את ההתנדבות ברצינות גדולה, עם מחויבות והתמדה. הייתה בין הראשונות שסיימו את ההסמכה. היא נדרשה לתרום שבעים שעות בשלושה חודשים – וסיימה כבר אחרי חודשיים".

"הכרנו שלושים שנה", הוא מוסיף. "היא תמיד הייתה בחורה שמחה. כשהייתה נכנסת למקום, כולם היו מבחינים בה בזכות שמחת החיים שלה".

במסגרת ההתנדבות שלה תכננה רונית פרויקט מיוחד. "היא רצתה להכין משלוחי מנות לפורים לעילוי נשמתם של ילדי משפחת ביבס, אריאל וכפיר", מספרת רויטל. "שבוע קודם היינו במחלקות הילדים בשערי צדק, בהדסה עין כרם ובזיכרון מנחם, וחילקנו מתנות ותחפושות. הדירה שלה הייתה מלאה במשלוחי מנות שהייתה אמורה לחלק בפורים".

"כשאוריין והאחים שלה חזרו לבית שלהם ושל אמא, היא הסתכלה על ערמות השקיות שמילאו את הבית – משלוחי המנות שרונית תכננה לחלק לילדים חולים בפורים", מספרת רויטל. "היא אמרה שאמא הייתה אמורה לחלק אותם, ועכשיו היא תחלק הכול במקומה. בלי נדר, משלוח המנות של רונית יהפוך לאירוע שנתי, שנקיים יחד עם איחוד הצלה לזכרה – של מי שרצתה כל חייה רק לעשות טוב, אבל לימדה אותנו במותה שהעולם יכול להיות גם אכזר".