רומנטיקה עתידנית

שנות ה־90 מתהדרות בתדמית מיוזעת ומיוסרת של ערש הולדתו של הרוק הישראלי, ובאטיטיוד של "הייתם צריכים להיות בגלולה בזמן אמת כדי להבין". 20 שנה אחרי, תערוכה חדשה של צילומים מספקת הצצה נדירה לתור הזהב של הגיטרות העבריות. איגי וקסמן הייתה בת 16 וחצי כשעברה עם אמה לתל אביב. מוזיקאית ירושלמית צנומה ויפה נחתה בעיר שלא קל לפצח אותה. "באתי מסצנת המוזיקה בירושלים ולא ידעתי באמת מה אני רוצה לעשות עם עצמי. מצד אחד ישבתי וכתבתי שירים, ומצד שני נמשכתי מאוד לצילום. הייתה לי מצלמת יאשיקה ישנה, וכל היום הייתי מצלמת. מישהו סיפר לי על בית ספר חדש לצילום, קמרה אובסקורה, ונרשמתי. אלה היו שנים שבהן צילמתי ללא הפסקה. אני זוכרת שממש התלבטתי עם עצמי מה אהיה – זמרת או צלמת. מצד אחד לא עזבתי את המצלמה, היה לי חדר חושך בבית וכל האמבטיה שלי הייתה מלאה כימיקלים, ומצד שני כבר הכרתי את חמי רודנר שהיה אומר לי 'בואי נעשה סקיצות, לא חבל?'".

וקסמן בחרה במצלמה ובמשך חמש שנים צילמה ללא הרף. כעת היא אוחזת בידה מאות תמונות הכוללות תיעודים נדירים שצולמו בשנים 88'־92'.

חמי רודנר | צילום: איגי וקסמן

ערן צור | צילום: איגי וקסמן

הצילומים שלך אינטימיים מאוד.

"צילמתי את האנשים שהיו סביבי, הם היו חברים. יצא ככה שהם גדלו להיות מוכרים. חמי ואני היינו מסתובבים ברוקסן, אז צילמתי שם את כל ההופעות, ונהיה דיבור שאני מצלמת, ואנשים שהיו צריכים תמונות שלהם היו באים אליי. ככה יצא שהתאמנתי על כולם. צילמתי גם כרזה של הצגת תיאטרון וכמה דיסקים. פגשתי לא מזמן את פורטיס והוא אמר לי – 'אני זוכר אותך, היית ילדה שכל הזמן מצלמת'".

מה הפך את שנות ה־90 למיתולוגיות?

"היה קסם, הכל היה חדש. כולם באו לתל אביב משום מקום ועם אותו החלום. הייתה תחושה שכולם גדלים יחד. כל יום היו מחתימים מישהו אחר שישב איתנו בגלולה או במדבר. כן, באיזשהו מקום זה היה רגע לידתו של הרוקנ'רול הישראלי, ואני הייתי שם. זה לא היה מכוון, לא מתאמץ, הכל היה טבעי. הייתה לי נגישות להכל כי זה היה חלק מהחיים שלי".

איזה דברים רואים רק דרך המצלמה?

"כל החיים מלווה אותי פרדוקס גדול אם להסתכל על המציאות בעיניים או להיות זו שמתעדת. עוד הרבה לפני שהסתובבו עם אייפון הסתובבתי עם פוקט ותיעדתי כל דבר. בסופו של דבר בחרתי בבמה ובמציאות, אבל זה כנראה שרידים של חלק שנמצא בתוכי. הצורך להסתכל דרך העינית".

פורטיסחרוף | צילום: איגי וקסמן

קורין אלאל | צילום: איגי וקסמן

מה זה הצורך הזה?

"אני מניחה שבתור צעירה הסתתרתי מאחוריה. זה היה מאוד נוח. זו גם הייתה הדרך להכיר אנשים חדשים".

את אדם נוסטלגי?

"אני סופר נוסטלגית. יש לי קופסאות עצומות של נגטיבים ושל קונצפטים, כל התמונות ממוספרות. הכל ישב וחיכה בבוידם. יום אחד ליסה פרץ (עורכת מוסף 'גלריה'), שהיא חברה שלי מימי הגלולה העליזים, שאלה אותי איפה כל התמונות. היא זכרה אותי מצלמת בלי הפסקה. אמרתי לה שהן בבית, בבוידם. היא שלחה אותי לקנות לופה, וישבנו שתינו ערב שלם וחפרנו בארגזים, ואז היא אמרה לי 'טוב, יש פה חומרים מטורפים'".

אביב גפן | צילום: איגי וקסמן

נושאי המגבעת | צילום: איגי וקסמן

ליסה פרץ, מה מצאת בארגזים?

"כעורכת, אני יודעת שכשאני נדרשת למצוא תיעוד מוזיקה מהשנים האלה אני כמעט ולא מוצאת. ולכן האוצר הזה הוא נדיר. הצילומים של איגי הם חכמים, מאירי עיניים, מורכבים ויחד עם זאת לא מתחנפים. המצולמים הם אנשים שהיום מוברגים מאוד חזק בתעשייה. איגי מביטה בהם במבט אינטימי, תופסת אותם כשהם בתחילת דרכם, בבוסריותם. אין בה היקסמות, היא לא מייפה אותם. כשחושבים על זה היא בעצם צילמה את המקום שהיא עמדה עוד רגע להיות בו".

איגי, מתגעגעת? היית חוזרת לצלם היום?

"לא בטוחה. הרי היום אם היה בא לי לצלם מישהו בטח הייתי צריכה להתחנן ליחצ"נים ולרדוף אחריו, ואז להעלות את זה לאינסטגרם. באמת שאז היה לי מזל. צילמתי את העולם שלי. לא ידעתי כמה גדולים כולם יהיו וכמה הם יתמסרו. הם באמת היו קולים".

"מי רצח את אוהד פישוף" 6־15 באוגוסט, גלריה Raw Art בתל אביב