רווקה, שוב: הטור של הילה נחשון

בחיי, החיים האלה מלאים בהפתעות. ברגע שחשבתי שזהו, שזה מה שיש, לטוב ולרע, כשחשבתי שזה ה"עד עצם היום הזה" שלי, כשהצלחתי איכשהו, סוף סוף, לדחוס את הקיום המופרך והאובר-דרמטי שלי לתוך התלם הבורגני הכל כך נחשק בעיניי – בדיוק אז זה קרה.

בדיוק כשהרגשתי שזהו, זה מה שיש והיי, איי אם פאקינג פולינג איט! – קצת לטגן קציצות לארוחת צהריים, לקחת את הילדים לחוגים, לארח חברים בשישי, לקבוע עם האינסטלטור, להקפיץ משהו בווק לארוחת ערב, לשחק אותה חתולה במיטה, לשמור על עור פנים סביר, לקנות לחמותי מתנה לחג ולהיות בסדר עם כולם – להתפשר, לוותר, לאהוב בכל הכוח, לעבוד בלהיות מאושרת ולהודות, להודות כל בוקר על כל הטוב הזה.

בטאאח!
זרמתי עם התלם, אבל התלם הפעם, לא זרם איתי.
הפרידה הגיעה.

יש משהו מדהים בלהתפכח מאשליה. להתעורר מחלום אל מציאות לא מוכרת. כמו מישהו שהוקפא בשנות ה-60 והתעורר באמצע מסיבה מטורפת ב-2016. איפה הייתי כל הזמן הזה? איך מתחילים לחיות מחדש? מי אני בכלל? הייתי כל כך עסוקה בתיחזוק קריירת עקרת הבית מהפרברים, לנסות לאחוז בקצוות החלום שכולל זוגיות מושלמת, בית ומשפחה, עד שלא שמתי לב. לא שמתי לב שנשארתי מאחור, לא זכרתי מה אני אוהבת לעשות, מה אני יודעת לעשות, ולא זכרתי איפה הייתי לפני שהכל התחיל.

בשבועות הראשונים אחרי הפרידה, הרגשתי כמו ילדה שעומדת בשער בית הספר, מחכה לאבא ואמא שיבואו לאסוף אותה, אבל מגלה שאף אחד לא הגיע. זה התלבש לי יופי על חרדת הנטישה שמקננת בי מאז שאני זוכרת את עצמי. וכן, זה היה באמת נורא, לא פחות. הפחד שיתק אותי. לאן הולכים מכאן? איך מתחילים את הכל מחדש? איך מסבירים לעולם שנכשלת, שוב? איך מסבירים את זה לעצמך?

מקץ כמה חודשים של שברון, בכי בלתי פוסק והררי רחמים עצמיים, אחרי שהבנתי שהמשפחה והחברים אוטוטו חותמים עליי ויתור ומפקידים אותי בידיהם הנאמנות של שרותי בריאות הנפש המחוזיים, גמלה בליבי ההחלטה.

אני הולכת על זה. קדימה. לא בוכים לנצח ואיפשהו מעבר לדלת יש חיים שאני אוהבת לחיות.

הסתכלתי על מה שנשאר ממני במראה. נראית כמו כוכבת הסרט "האישה שראתה הכל". רזה מדי. עצובה מדי. ואז עשיתי רשימת מלאי בראש של הדברים הטובים שייצאו לי מהפרידה הזאת:

הרבה יותר מקום בארון (מה שאומר שחייבים למלא אותו. נעליים זה לא מותרות. גם מעילים וג'ינסים לא. ובקיני-ם זה מוצר צריכה בסיסי).

שני ערבים פנויים בשבוע (רק מי שאין לו אפילו רגע אחד לעצמו, יידע להעריך את העונג הטמון ביציאה עם חברים בערב מבלי לקום מוקדם לבוקר של תפעול זאטוטים נרגנים והסעתם למסגרות).

ו-היי תל אביב, חזרתי אלייך, עיר אהובה שכמותך, יפה אחת, ואת הולכת להיות טובה אליי בייבי.

יאללה , מתלבשת. פייק איט אנטיל יו מייק איט .

מגיעה לארוע. נזכרת בציטוט מהספר "באדולינה" על במבי מרוח בקטשופ שנכנס למאורת זאבים. תנאים קלאסיים להתקף חרדה. מתעשתת. מחייכת לצלמים ולשם שינוי הפלאשים נעימים לי בעיניים. היי אחד לכולם ומינגלינג חינני, מזכירים לי שהעיפרון עדיין מחודד.

"וואו איך רזית ,את לא אוכלת?".

"קוראים לזה צער, תנסי, זאת דיאטה מעולה". אני מחייכת. אם מחפשים אותי אני בבופה תוקעת בורקס. אולי אני בכל זאת חוזרת לעצמי.

"את יודעת מה הדבר הכי טוב ברווקות?" אמר לי פעם ידיד עם כוונות נסתרות, "הפוטנציאל!" הו הפוטנציאל. כמה חמקמק וכמה מדויק. להתחיל מחדש, פתאום. כל הקלפים נטרפים והנפש מקבלת עוד הזדמנות. עוד הזדמנות לספר לעצמי את הסיפור הנכון על מי אני באמת, מה אני רוצה מעצמי, מה אני מוכנה לתת ומה אני ראויה לקבל. חתיכת שיעור, אוניברסיטה של החיים ואני הולכת לסיים מצטיינת דיקאן. פוטנציאל? אני אראה לפוטנציאל הזה מה זה פוטנציאל. אני הולכת לעשות מהלימון הזה לימונצ'לו  חברים ולהרים איתו כוסית לחיי הרווקות.

המנוע של החיים חזק יותר מכל משבר והוא דוחף אותי בכוח האינרציה העצום שלו קדימה. אז נכון התלם לא זרם איתי ואני כבר לא עומדת נטועה על חוף מבטחים, אבל אני כבר לא מפחדת, יש כאן אתגר, אני מתרגשת לקראתו  ויודעת, שרק מי שמעז לעזוב את החוף, יגלה בסוף ארץ חדשה.