רגע ראשון בלי אמא

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

הלידה היא אחת הסיטואציות הכי מלחיצות שעוברת אישה במהלך חייה. בין אם מדובר בלידה ראשונה או בבאות אחריה, השלב הזה – הכולל כאבים, חוסר ודאות, מתח והמון ציפייה לקראת הבאות – הוא לא פשוט בכלל.

ואם הוא לא פשוט לאישה, נסו לתאר לעצמכם עד כמה הוא קשה לעובר הרך, שתשעה חודשים הורגל לסביבה הרטובה, החשוכה, החמימה והנעימה ברחם אמו, שבה לא נאלץ להתאמץ כדי לאכול ואפילו כדי לנשום בכוחות עצמו. ברגע אחד הוא יוצא אל האוויר, אל האור, ואל החיים האמיתיים, בהם הוא צריך – כדי לשרוד, לנשום את הנשימה הראשונה. לכן השלב בו יהפוך התינוק ליחידה נפרדת לחלוטין מהגוף שנשא אותו במשך תשעה חודשים – מועד חיתוך חבל הטבור, אינו עניין של מה בכך.

השאלה היא כמובן לא האם לחתוך, אלא מתי לחתוך: האם לעשות זאת מיד, או להמתין מספר דקות? לכל אחת מהאפשרויות יש נימוקים רפואיים, נפשיים ורגשיים, ועכשיו רק נותר לך לבחור את הדרך המתאימה לך.

מתי החלו לנתק?

חבל הטבור, או בשמו המקצועי חבל השורר (umbilical cord) הוא חוט המקשר בין העובר לבין השיליה ומורכב משלושה כלי דם: וריד אחד ושני עורקים. תפקידו של הווריד להוביל חמצן ומזון מהאם לעובר, ותפקידם של העורקים לפנות ממחזור הדם של העובר את הפסולת דרך השיליה אל מחזור הדם של האם. כל עוד חבל הטבור מחובר, התינוק מקבל אספקה של חמצן ומזון מהאם ואינו נדרש לנשום או להזין את עצמו.

הדבר נכון במהלך ההריון, אבל גם במהלך הלידה ואחריה. ממחקרים רבים שנעשו בנושא, עולה כי בדקה הראשונה שלאחר הלידה עוברים לגופו של התינוק כ-80 אחוז מהדם הנמצא בשיליה דרך חבל הטבור. בזמן הזה בעצם מקבל היילוד דרך חבל הטבור 20 סמ"ק דם לכל ק"ג ממשקלו. כשלוש דקות לאחר הלידה עובר כבר כמעט כל הדם אל התינוק.

בני האדם הם היונקים היחידים שמנתקים באופן מכני את חבל הטבור. בטבע, הנקבות לא מנתקות את חבל הטבור לפני שהן וידאו שהוולד חי ומצליח לתפקד בכוחות עצמו. גם אז אין ניתוק בין הנקבה לבין הוולד, וזה מתרחש רק כאשר הוולד מצליח ללכת בעצמו, מתרחק מהאם ואגב כך קורע את חבל הטבור.

כמו בהליכים רפואיים רבים, גם בנושא חיתוך חבל הטבור לא היו בעבר ויכוחים. כאשר נשים ילדו בבתיהן בסיוע מיילדות, ובעצם עד תחילת המאה ה-20, הנוהג היה שחבל הטבור נחתך רק לאחר שהדם בו הפסיק לזרום. הנוהג של חיתוך חבל הטבור מייד עם הגחת התינוק לאוויר העולם הושרש רק כאשר נשים החלו ללדת בבתי חולים, והלידה עברה לניהולם של רופאים ואחיות. הניתוק המוקדם של חבל הטבור נעשה כיוון שבמהלך הלידה ניתנו לנשים חומרי אלחוש להקל על הכאבים. אותם חומרי אלחוש עברו דרך מחזור הדם של האם גם לעובר, והתוצאה היתה שהתינוקות נולדו ישנים לחלוטין. כדי להעירם צריך היה לבצע בהם תהליך החייאה, ולכן היה הכרח בניתוק מיידי בינם לבין האם.



ריבוי דם או אנמיה

"ארגון הבריאות העולמי ממליץ על המתנה של מספר דקות לפני חיתוך חבל הטבור", אומרת זהר כרמי, דוּלה ומקימת האתר "זהר כבר בדקה". "ההמתנה נועדה להפסקת הדופק באיבר שקישר במשך תשעת החודשים האחרונים בין האם לילד, והיא מתייחסת לכלל הצרכים של שניהם. עם זאת יש להביא בחשבון שהנחיות ארגון הבריאות העולמי באות לשרת אזרחים של מדינות עולם שלישי לצד אזרחים של מדינות המערב, ולא תמיד יש להנחיות הללו סיבה מוצדקת לכל הצדדים. כך למשל, בנושא חיתוך חבל הטבור ההמלצה להמתין עם ההליך נובעת מרצון להפחית את סיכויי התינוק ללקות באנמיה, מחלה שמהווה לרוב גזר דין מוות לתינוקות במדינות לא מפותחות, אך היא בעלת פתרון במדינות מפותחות".

ברמה הבריאותית, החשש הגדול ביותר שמוביל לחיתוך מוקדם של חבל הטבור הוא פוליציטמיה – ריבוי דם אצל הילוד, וזאת בשל כמות הדם הרבה שזורמת לגופו כל עוד הוא מחובר לגופה של האם. אולם מחקרים המפורסמים באתר ארגון הבריאות העולמי מלמדים על מיעוט מקרים שבהם תינוקות שחיתוך חבל הטבור נעשה תוך מספר דקות ממועד הלידה סבלו ממחלה זו.

מצד שני, הדם העובר דרך חבל הטבור לתינוק רווי בברזל ומפחית את הסיכוי שהרך הנולד יסבול מאנמיה. "מאגרי הברזל של התינוק מבוססים על מה שהוא קיבל מהשיליה במהלך ההריון", מסבירה כרמי. "ברזל שמקורו בחלב אם נספג אמנם היטב בגופו של התינוק, אך כמותו בחלב מעטה מדי. כיוון שכך, חיתוך מאוחר של חבל הטבור מאפשר למקסם את כמות הברזל העוברת לתינוק ומקטינה את סיכוייו לסבול מאנמיה בהמשך".

עם זאת, מחקרים מראים כי גם אם חבל הטבור נחתך בשלב מוקדם, המחסור בברזל ממנו עשוי לסבול התינוק אינו קבוע, ואמור להתאזן לאחר שלושה חודשים ממועד הלידה. מאותה נקודה ואילך המחקרים לא הראו הבדל בכמות הברזל בין תינוקות שחבל הטבור שלהם נותק בתזמונים שונים.



הנשימה הראשונה

ישנו יתרון נוסף בחיתוך מושהה הקשור לדם הרב הנמצא בשיליה ועובר לתינוק. "כשהעובר ברחם, הריאות שלו מלאות במים. כשהעובר מתחיל לרדת לתוך האגן בשעת הלידה, ישנה היצרות בכלי הדם של חבל הטבור והדם זורם לכיוון השיליה", מסבירה קרן בינשטיין, מדריכת הכנה ללידה ומקימת האתר "ללדת באהבה". "ברגע שהתינוק יוצא, יש פחות לחץ, לכן בזמן התכווצות עובר הדם מהשיליה ומחבל הטבור לגופו של התינוק. הדם נכנס לאזורים בגוף התינוק שעד לאותם רגעים היו מכווצים, ביניהם כלי דם ונימיות שבתוך הריאות, ובכך גורם להם להתרחב. התרחבות הנימיות בריאות מביאה להתכווצות של הנאדיות המלאות במי שפיר. פעולה זו גורמת לכך שנוזל השפיר מתחיל לצאת החוצה ולתינוק מתאפשרת התחלה של פעולת נשימה עצמאית".

"היילוד שנשימתו עדיין אינה מלאה, זקוק לכל החמצן שיוכל לקבל, ואת זה מספק לו דם זה, שעשיר בחמצן. כל עוד הוא מחובר לשיליה, הוא מקבל חמצן דרך חבל הטבור ויכול להסדיר את נשימתו בקצב שלו. התינוק שרק נולד שואף אוויר לראשונה בחייו, ויש אומרים כי מציאות זו עדיפה מבחינתו על פני ניתוק מוקדם ופתאומי של חבל הטבור לפני שנשימתו הוסדרה".

לכמות הדם הרבה שעוברת תוך זמן קצר מהאם לתינוק ישנה מעלה נוספת. בינשטיין מסבירה: "כתוצאה מאותה כמות דם ישנה זרימה טובה יותר של דם למוח, למעיים, לריאות, לגפיים, ולמעשה לכל כלי הדם, הריאתיים והמערכתיים. בהמשך נודעת לזרימת הדם המרובה גם חשיבות בכל הנוגע לתפקודי הלב-ריאה של תינוקות שחיתוך חבל הטבור שלהם בוצע מספר דקות אחרי הלידה. אצל התינוקות האלה אותם תפקודים היו טובים יותר מאשר בקרב תינוקות שחבל הטבור שלהם נחתך מיד לאחר הלידה".



מקשיבים לרצון היולדת

"במהלך הסיור המקדים בחדר הלידה, אמרה לנו המיילדת כי לכל יולדת יש זכות לבקש בזמן הלידה חיתוך מאוחר של חבל הטבור", מספרת מיכל, שילדה לאחרונה את בנה הבכור. "קראתי באינטרנט מאמרים בנושא, אבל ככל שקראתי יותר הבנתי שאין דעה אחת מוחלטת בעניין. התייעצתי עם בן הזוג שלי והחלטנו לבקש מהמיילדת לחכות".

"כאשר הצירים החזקים הגיעו, רגע לפני שהילד שלי יצא לאוויר העולם, שאלתי את המיילדת מתי היא מתכננת לחתוך את חבל הטבור, והיא אמרה שהיא תעשה מה שאגיד לה. ביקשתי שתמתין מעט. אני לא אנמית ולכן חשבתי שאם התינוק שלי יכול להיות יותר מחוסן כתוצאה מהדם הטבורי שיגיע לגופו, אני לא אמנע את זה. אני לא יודעת אם הבן שלי בריא יותר בגלל החיתוך המעוכב, אבל זה נתן לי תחושה מאוד טובה".

"במקרים רבים ברפואה יש פער גדול בין מחקרים הנעשים בתחום מסוים לבין הפעילות הפרקטית בבתי החולים", אומרת כרמי. "אחת הדוגמאות לכך היא חיתוך החיץ שעוברות נשים רבות במהלך הלידה. מחקרים רבים מראים כי חיתוך החיץ מיותר ופוגע באורח החיים התקין של האישה. למרות זאת, נשים רבות גם במאה ה-21 נאלצות לעבור את החיתוך הזה, מה שהופך את ההחלמה מהלידה לקשה וכואבת הרבה יותר. זה בדיוק המצב גם כשמדובר בחיתוך חבל הטבור – ישנם מחקרים התומכים בחיתוך מוקדם, לעומת מחקרים אחרים שמלמדים על התרומה שיש בחיתוך מאוחר. בפועל, זה נתון לשיקולם של המיילדת והרופאים בחדר הלידה. האם אמנם יכולה להגיד מה ההעדפה שלה, אבל זה לא מחייב את הצוות הרפואי כלל ועיקר".

בחלק השני של הכתבה: על חיתוך מוקדם של חבל הטבור לצורך שימור הדם הטבורי, על לידת לוטוס ועל מדיניות החיתוך בבתי החולים השונים»

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה