רב-ממדית

יש מי שיכנה אותה אמנית מולטימדיה, אבל ג'וזיאן ונונו סבורה שזו הגדרה שיש בה הכול ולא כלום. אם תשאלו אותה, היא תסתפק באמנית. וידאו, צילום, רישום ופיסול – כל אלה הם כלים המשתלבים בעבודותיה ומאפשרים לה מגוון רחב של חומרים שבאמצעותם תוכל להביע את עצמה, וליצור. "אני פועלת בצורה חופשית באמצעי מדיה שונים", היא מסבירה.

הבסיס שממנו יצאה ונונו למסע הוא הרישום, שם הכול התחיל. הפיסול הגיע אחר כך, כשביקשה להעניק ממד נוסף לעבודות, "אולם גם כעת", אומרת ונונו, "הרישום הוא תמיד המגע הראשון עם הרעיון וממנו אני מתפתחת. יש ברישום חופש טוטאלי ולא הייתי אומרת את זה בהתייחס לעבודה בתלת-ממד, שם אני חייבת להיות מדויקת. הפואטיקה והדמיון הוא עולם שאני זקוקה לו מאוד, בזכותו אני נוגעת אחר כך בעולם אחר, בקונקרטי".

עד כמה הצורך להיות קונקרטית הוא פשרה עבורך כיוצרת?
"המופשט והקונקרטי הם שני עולמות עבורי, ואני עוברת מהאחד לשני".



צריך לדעת לשחרר

עבודותיה יעידו כי ונונו מסתכלת על הסובב אותה במבט קצת אחר. החפצים בעולמה מאבדים את הממד הפונקציונלי שלהם לטובת הדימוי. מנגד, היא לא מוותרת עליהם ומעדיפה ליצור דווקא מאותם פריטים יומיומיים כמו דליים וגיגיות אשר משמשים בעבודותיה הרבה מעבר לכלי קיבול, או כמו בעבודה אחרת אשר מציעה מבט מצולם על תנועתם של חלזונות, שמספק אמירה על האינסטנט הסובב אותנו – וכך, אפילו הטריוויאלי זוכה לממד נוסף. "הצורות שאני משתמשת בהן הן צורות שאנחנו רגילים לראות בסביבה האינטימית של חיינו, שכן הבית בעיני הוא מקום כמו רחם, בועה שבה הכול מתרחש. לכן אני מנסה לגעת בסביבה הזאת".

מה מאפיין את העבודות האחרונות שלך?
"אני מרגישה שאני בתקופה חדשה שבה אני מנקה יותר, מצמצמת יותר את הדברים ומנסה יותר לגעת בהיבט הפיזי שלהם".

כיצד נוצר התהליך?
"הייתי לאחרונה חצי שנה בפריז, לבד, וזה אפשר לי לתפוס מרחק מעבודות שיצרתי במהלך השנים, להסתכל עליהן במבט חדש. פתאום הבנתי שיש הרבה דברים שאני לא צריכה. לפעמים זה קורה בחיים שאת משחררת, והוויתור הוא למען דבר יותר גדול ומהותי.

כשחזרתי לסטודיו שלי הרבה עבודות נראו לי לא נכון, לא בנושא שבו הן נוגעות אלא באופן שהן נראות. הבנתי שיש בהן הרבה דברים שאני לא צריכה. זה בדיוק כמו שאנחנו לא צריכים להשתמש במשפט ארוך כדי להגיד משהו. לפעמים אפשר להגיד את אותו הדבר גם במילה, אבל כדי להגיע למילה הזאת את צריכה קודם כל את המשפט. בדרך כלל בחיים אנחנו תמיד עוטפים את עצמנו, מין סוג של ביטחון שאת צריכה עוד ועוד, ויש רגעים בחיים, וביצירה, שאת צריכה פחות".



מתבוננת מהצד

ונונו (58), ילידת ליון שבצרפת, עלתה ארצה בגיל 18. כיום היא מתגוררת עם משפחתה בחיפה. בין האומנים האהובים עליה נמנים מיכה אולמן ומיכל רובנר. באוניברסיטה היא למדה דווקא ספרות והיסטוריה וכיום שני התחומים הללו מהווים עבורה נקודות התייחסות במהלך היצירה. לעשייה האמנותית היא הגיעה מאוחר יותר. "זה היה כמו רגע בלתי נמנע", היא מספרת, "זה פתאום פרץ ממני, וברגע שזה פרץ זה היה כל כך נכון. זה היה כאילו שחיכיתי לרגע הזה כל חיי".

הגעתה של ונונו לישראל נבעה ממניעים אידיאולוגיים מובהקים, היא מספרת, במטרה לחפש את הזהות והשייכות שנעדרו מחייה. כיום, שנים רבות אחר כך, ונונו, שעדיין נשמעת כצרפתייה לכל דבר גם כשהיא מדברת בעברית, מחפשת עדיין את אותה השייכות. לחיפוש הזה יש ביטוי משמעותי בעבודותיה. "הזרות והחלל הריק, בסופו של דבר משם אני יוצרת. אולי זו הסיבה שמעניינת אותי מאוד האינטראקציה עם האחר, קבלת האחר או סירוב האחר על רקע הזרות שלו". אחת מעבודותיה עושה שימוש בתצלום עיתונות, תמונה ממחסום ארז, שבה נראים המוני אדם דחוסים ודחוקים זה אל זה. גם בכך, לדבריה, יש ניסיון לגעת ב"אחר".

חשוב לך לשלב אמירה פוליטית בעבודותייך?
"אני לא יכולה להתחמק מהצד הפוליטי, הרי ברגע שאני אומרת שהתצלום הוא ממחסום ארז, זה חייב להיות פוליטי, אבל מה שעניין אותי שם, מעבר לפוליטי, זה שמדובר בעצם בתמונה שאמורה להעביר אינפורמציה על מציאות, ובפועל הפרט נעלם בתמונה הזאת והופך לקבוצה, ובעיני זה נוגע בחוסר רגישות בפרט".



ובסופו של יום, המתבונן עלול לשפוט את היצירות שלך במושגים של יפה או לא. זה מתסכל?
"היום אני יודעת שזה בלתי נמנע ויש קונספט ויש עולם אסתטי ואני לומדת לחיות עם כל מיני תוויות כאלה. זה חלק מתהליך שבו אתה לומד להתבונן גם מהצד על דברים שקשורים בך. אגב, הרצון להתבונן בעצמי מהצד היה אחד הדברים שהביא אותי לגעת בעולמות חדשים כמו וידאו".

כלומר, רצון לתעד את עצמך?
"מצאתי שיש בפעולות שלי, תוך כדי יצירה, היבט של חזרה ורציתי לתעד את התהליך כיוון שהרגשתי שיותר חשוב ממה שאני יוצרת זה איך אני יוצרת. אגב, התנועה המעגלית הזאת, שיוצרת חזרה על דברים, היא תנועה שמצאתי את עצמי כבולה אליה במהלך היצירה. בכל פעם אמרתי לעצמי, זאת הסדרה האחרונה שאני יוצרת ופתאום אני מוצאת את עצמי עושה זאת שוב".

יש בזה משהו שנשמע כמעט לא נשלט.
"נכון. זה בדיוק הממד של הלא נשלט. היום אני קוראת לרגעים הללו ביצירה גמגום – חזרה שוב ושוב על אותו הדבר לקראת משהו שאני רוצה להגיד. הרבה פעמים שואלים אותי, על מה אני עובדת עכשיו – ואני לא יכולה להסביר כי אני לא תמיד יודעת מה הסיבה ואני גם בדרך כלל לא יודעת לאן אני הולכת. אני יודעת מה מעניין אותי ברגע שאני עובדת, אבל אין לי מושג איך העבודה תיגמר".



מתוך: מגזין DO

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה